[או אולי וואנבי..]

... נכנסנו קוויקי ואני אל מוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית. כן כן, כיתתנו את רגלינו באמצע החום (או שמא נאמר, הרוח שלא הפסיקה לנשוב והעיפה לי את כל החדר באויר הבוקר) אל עבר לא פחות ולא יותר ממקום תרבותי המאכסן בתוכו אמנות.

התחלת הביקור הזה הניבה 2 מסקנות פשוטות:

א. מפעל הפיס יכול להיות יעיל ביותר כשזה מגיע ל-100% הנחה לכרטיסי כניסה למוזיאונים.

ב. כשאני מקבלת שובר כניסה חינם למוזיאון בדואר, לנסות לקרוא את מה שכתוב מעליו, באותיות די גדולות. כי אני עלולה כבר לא לאהוב את זה. [הו וול, יחי הנחות סטודנטים.]

יש שם עכשיו 2 תערוכות. האחת עוסקת בארכיטקטורה, ולא שיש לי משהו נגד ארכיטקטורה בכלל, אני נהנית לראות מבנים מעניינים, אבל את החלק הזה ראינו בסוף, ולא הערכתי יתר על המידה. אם כבר, אז מה שהיה ניתן להעריך יותר הוא הצילומים שנעשו במבנים השונים יותר, מאשר את עצם המבנה עצמו.

נושא התערוכה השנייה הוא אוריגמי [עוד לינק], ומזה נהניתי כבר יותר. אפילו יצא לי ללמוד דברים חדשים כמו העובדה שיש מספר לא מבוטל של שיטות וסגנונות קיפול נייר, שלא לדבר על כך שיש גם כמה וכמה סוגי ניירות שונים המיועדים לאוריגמי. היו שם אפילו לא מעט עבודות שובות עין שברגע שהתמונות יועברו מהשמואל של קוויקי אל המחשב של אחד מאיתנו, אני מקווה להוסיף אותן לכאן.

זה בינתיים:

מודה ומתוודה שדווקא את קיפולי הנייר בצורת חיות שונות אהבתי יותר, בחלקן היה ניתן לראות ממש עבודה מדוקדקת על פרטים קטנים, וחלקן פשוט היו שובות לב וחמודות. עבודה נוספת שאהבנו הייתה רצף קיפולים בצורת ריקוד, על מדף ארוך אחד היו כשבעה או שמונה קיפולי נייר שנראו אולי כמו הלבוש של האדם הרוקד, אך כשמסתכלים על כולם יחד, אחד ליד השני, ניתן ממש לראות תנועה שעוברת ביניהם.

אחרי שעוברים על כל איזור האוריגמי, מגיעים למיצב יפה בפני עצמו של "רוח בפחית". נכנסים לחדר שבו מוצבות על מעמדים שורות-שורות של פחיות מתכת, שבתוכן כלואה רוח שנאספה במקומות שונים בעולם. בנוסף לכך על הקיר מאחור מופעים צילומים המתעדים את רגע איסוף הרוח, ע"י כל מיני אנשים. פרט חביב שאולי ראוי לאיזה ניתוח פסיכולוגי קל הוא שלרוב המוחלט של האנשים, היה האינסטינקט של לאסוף את הרוח תוך כדי הנפחת הפחית למעלה מעל הראש. בודדים האנשים שפשוט נתנו לרוח להיכנס בעודם מחזיקים את הפחית באופן רגיל, או סתם בגובה יד ממוצעת, הרוב פשוט הניפו את היד למעלה. בכל אופן, זה היה עוד משהו שבהחלט היה שווה הצצה.

כשאני כותבת קטעים כאלה, אני מגלה עד כמה אוצר המילים שלי שואף לשל ילדה בת 10, פלוס מינוס.

>.<

אחרי המוזיאון הלכנו לשבת קצת בטיילת לואי, עם הנוף הנחמד שהיא מציעה, עד שקוויקי נהיה רעב.

כשקוויקי נהיה רעב, גילינו עוד כמה דברים:

א. בדינרש מגישים מנות לא-קטנות-בעליל תמורת 25-30 ש"ח בלבד. אוכל מוצלח שיכול להשביע יותר מבן אדם אחד, כפי שהתגלה.

ב. בטטות זה דבר טעים. בטטות, מסתבר, זה דבר שהולך טעים גם עם פסטה ברוטב שמנת.

ג. אני אוהבת שנאפס תות.

ד. שנאפס תות עם קצת ספרייט זה חביב ביותר.

ה. שנאפס תות עם טיפה יותר ספרייט, הופך פשוט לספרייט בטעם תות ולא למון-ליים, וזה בהחלט פחות שווה, כי לא מרגישים את האלכוהול.

ו. אני צריכה להשיג בקבוק שנאפס.

אחרי האוכל המוצלח [שחזר עוד עם קוויקי הבייתה] ישבנו קצת בגן האם.

כל הסיטואציה בכלל הזכירה לי איך שנפגשנו עם ליז ולנה לפני כשנתיים, כשליז רק התגייסה, ואח"כ כשלקחנו את תעודות הבגרות, והיה לנו מסלול די דומה של דינרש-גן האם וכו'.. וזה יוצא נורא נחמד כי:

פינת המזל-טוב: מזל טוב לליז על השיחרור שהגיע היום בשעה טובה ומוצלחת! ^^

עוד תגלית שגיליתי היום היא שממש קר בחוץ בערב. ברררר....

או שמשהו מאוד מוזר עובר על הקאונטרים בישרא-בלוג, או שנהייתי נורא פופולרית בשבוע האחרון, כשלא פעם שמתי לב שהקאונטר שלי קופץ מעל 100 כניסות ביום. ללא עידכון. זה מפחיד ומוזר ונחמד כאחד.

זה קצת מטורף, לפני כיומיים, הלכתי לישון מאוחר בלילה, כשהקאונטר היה על 23401 כניסות, בערך. למחרת ב-10 וחצי בבוקר, הוא הראה 23575. זה מעל 170 כניסות בלילה, ואני לא מתעסקת עם המספרים האלה בד"כ, באמת, פשוט בימים האחרונים זה בולט באופן לא-שגרתי בעליל.

למישהו יש הסבר לתופעה? כי אם לא, אני סתם אשמח אם תגידו היי, או משהו.

שלכם [או שממש לא],

סקאי,

שיש לה (טוב לאימא טכנית, אבל זה לא באמת משנה) Hugo Boss Deep Red והיא לא תהסס להשתמש בו!