20 וחצי (כמעט) שנים הוא הזמן שאני חיה על פני כדור הארץ.

שבועיים לפני הזמן החלטתי שהגיע הזמן להפסיק לשמור אותי בבטן.

3 שנים מינוס שבועיים הוא הגיל שהייתי בו כשנחתנו בארץ (ו"נחתנו" כולל בתוכו את אימא שלי, סבא שלי ואותי).

3 דירות עברתי באותה שכונה, באותה עיר בארץ. ואולי בגלל זה קשה לי להתרחק מהכחול של הים.

שנתיים הלכתי לגן טרום-חובה כי כבר אז הרגשתי שגנון ומעון זה "לא לרמה שלי". מאחד הגנים עברתי בדיוק אחרי יום, לאחר שחזרתי ממנו הבייתה ואמרתי לאימא שלי ברוסית: "אני לא רוצה להיות עם הצוענים האלה.". אימא טוענת שמעולם לא שמעתי את המילה "צוענים" לפני זה. oO

9 הוא הגיל בו התחילו לא מעט צרות שגרמו לבעיות הביטחון העצמי הנמוך שלי כיום, בין היתר.

זה גם בערך הגיל בו השיער שלי החליט באופן סופי שהוא לא רוצה להיות בלונדיני.

שנה, בערך, הוא הזמן שבו הצלחתי לשמור על קשר כלשהו עם מי שהייתה פחות או יותר החברה האמיתית האחרונה שהייתה לי לקראת סוף היסודי.

מה שבהחלט מכריז על שיא בתור – שנתיים וחצי, שזה הזמן מסוף התיכון ועד היום שבו אני משתדלת לשמור על קשר עם ליז ועדן וגם קצת לנה (למרות שאיתה זה יותר בא בגלים..).

16 הוא הגיל שבו התנשקתי לראשונה, ואלוהים יודע מתי, אם בכלל, זה היה קורה אם לא אז.

6:00 היא השעה בבוקר, במקרה הטוב, בה הייתי מתעוררת בתקופת חטיבת הביניים, כש- 8:45 היא השעה בה התחיל השיעור הראשון. הסיבה לכך הייתה אימון כמעט יום-יומי בשחייה שאימא התעקשה עליו, והאמת, אני מודה לה על כך.

לא כולל השבועיים האחרונים, שהם כאילו סמסטר ג', 5 וחצי שנים זה הזמן שבו למדתי בטכניון בשלל מסגרות. (כיתות ד'-ז', י"א ועכשיו).

לא כולל מעבדה, 92 זה הציון הכי גבוה בבחן/מבחן שהוצאתי שם אי פעם. זה היה בחן האמצע באלגברה 1 מ' שעשיתי בי"א.

יומיים אחריו סבא שלי נפטר, ואת הקורס סיימתי עם ציון שלסטודנט רגיל נחשב לסביר ביותר, אבל לי לא איפשר להמשיך ללמוד שם במסגרת בה הייתי.

אם כבר סבא, 4.11 (מחר) הוא היה חוגג יום הולדת 94. יום הולדת שמח סבא (:

11 וחצי (בערך) שנים למדתי לנגן על פסנתר, עד שהתחיל לכאוב לי התחת בסוף י"ב ונהייתי רשמית ילדה עצלנית. אי שם במחצית הראשונה תבעתי את הביטוי "חבל על הידיים" בהקשר לאימון לא מוצלח בנגינה. מאז, זה קלאסיקה אצל המורה שלי.

X (אני צריכה לעשות מחקר מעמיק מדי בשביל לבדוק כרגע) שנים ביליתי בבית ספר ערב רוסי שדאג להעשיר את עולמי בשנות היסודי. למדתי אז שירים ברוסית בע"פ, מיתולוגיה יוונית ורומית (והלוואי והייתי זוכרת משהו..) ואפילו פיזיקה בגישה נורא מעניינת, ואפילו ספורט. היה נחמד.

36 (נראה לי) זה מספר היחידות שיש בתעודת הבגרות שלי. 99 הוא הציון הכי גבוה (אנגלית) ו- 87 הוא הכי נמוך (מדעי המחשב).

729 הוא הציון שלי בפסיכומטרי. נקודה אחת לפני רפואה...

1 ורבע שנים (and counting!) נמשכת מערכת היחסים הראשונה שלי. ותודה לבחור הזה.

לא כולל אוקראינה (בה נולדתי), 4 הן מספר האדמות שהן "לא ארץ ישראל" שכף רגלי דרכה עליהן. לשם הטריוויה: סיני, גרמניה איטליה וטורקיה, בהכרח בסדר הזה. וכל זה נעשה רק מסוף י"א, ובעיקר בשנה האחרונה.

10000 הוא בערך מספר הפעמים שחשבתי לעבור למסלול חשמל-פיזיקה.

10000 הוא גם מספר הפעמים בזמן האחרון שהגעתי למסקנה שאני לא אעשה את זה, כי אני פשוט לא אשרוד.

-1.5  הוא המספר שלי במשקפיים בשתי העיניים. רק שתדעו, שהוא כבר לא עדכני ואני מתכננת לבדוק את העניין השבוע.

164 הוא מספר הסנטימטרים שאליהם אני מתנשאת. ותודה לאחות בקופ"ח שהרסה לי את המחשבה שאולי הספקתי לגבוה קצת מאז כיתה ח' (שאז, אגב, הייתה הפעם האחרונה שטרחתי למדוד את הגובה שלי עד עכשיו...)

302 הוא השם (המלא האמיתי, זה בסדר) שלי בגימטריה.

19 הוא הגיל שבו לראשונה למדתי לאהוב בירה איכותית. ושוב, התודה כולה אליו.

0 הוא מספר הפעמים שבהן שתיתי אלכוהול עד אבדן הכרה.

1 הוא מספר הפעמים שבהן שתיתי מרטיני (אמנם לא רק כוסית אחת) כדי לגלות שאם יום אחד אני אשתה קצת יותר ממנו, הסעיף הקודם ככל הנראה לא יהיה תקף.

15 וקצת הוא הגיל שבו לראשונה היה לי מחשב (ו"לי" אומר לא פרטי משלי אחרי שלכל הבית כבר היה, אלא בכלל, בבית). וגם אותו לא היינו קונים אז ככל הנראה, אם לא הייתי מגבירה מדעי המחשב לבגרות והייתי חושבת שאני באמת אצטרך מחשב כדי ללמוד לזה. אותו מחשב אגב, משרת אותי נאמנה (לפעמים פחות ולפעמים יותר) מאז ועד היום.

160 GB נוספים קניתי בשבילו ביום חמישי. עכשיו רק צריך למצוא מישהו שיתקין לי אותם.

1 המשך עוד יבוא...