- קשה ומאכזב. "

ותודה לסשה ממנו נחמס הציטוט באכזריות וללא כל בקשה, רק שאין לי ייסורי מצפון על זה.

מה אני אמורה להסיק מדו"ח מעבדה עם תוצאות מזויפות, שקיבל יותר מדו"ח מעבדה קודם שהגשנו, עם תוצאות אמיתיות?

סתם תהייה... אם קוראים פה בטעות מדריכי מעבדה, הם מוזמנים לשכוח מהשורה הקודמת. ^^

אתמול היה יום חביב ביותר שסוכם אפילו על ידי גברת אימא כ"מהנה וכייפי". או בקיצור: יצאנו לעשות שופינג.

השלל כולל חור עמוק מאוד בכיס, אבל פריטים די שווים שנקנו במבצעים די שווים בסופו של דבר:

- זוג חזיות יפות בסגנון שבכלל לא התכוונתי לקנות (ואת מה שבאתי לקנות בסוף גם לא קניתי. -_- כוחו של שופינג..)

- תחתונים (שבאופן הזוי דווקא ויתרתי אבל אימא התעקשה קצת שאני אקח) וגופייה יפה (שכנראה הפעם לא תהיה שימושית בתור "עוד גופייה ללבוש", מה שעד עכשיו דווקא כן עבד עם שאר הגופיות שקניתי שהיו בכלל "הלבשה תחתונה", הו וול..).

- מגפונים יפים (ונוחים! god bless hush puppies..) לאימא, אבל הם מתאימים גם לי ובהחלט ייחמסו ללא כל רחמים בהתאם לצורך.

- מגפיים שחורות ארוכות ויפות בשבילי, אמנם רציתי משהו ליום-יום, אבל זו הייתה אהבה ממבט ראשון, בעיקר כי הן מעוטרות בורדים (לא, לא ורודים ולא אדומים, הכל בשחור ומשתלב עם המגף עצמו) ואיכשהו נראות ממש טוב על המדף. על הרגל, וול, הן עדיין יפות אבל מה שהזוי בהן הוא שהן גרמו לי איכשהו לתהות על כל עניין אפנת ה"סקיני ג'ינס" מחדש, כי הן ממש דורשות כאלה (לאורך הרגל הן לא צמודות וקצת רופפות, דורשות שיתחבו לתוכן מכנס כלשהו, ומדדתי אותן עם הג'ינס הרגיל שלי וזה איכשהו עדיין נראה טוב).

- נעליים/מיני-מגף בשבילי, די לא-יפה אבל היה מספיק זול והוא אכן עונה על 2 צרכים בסיסיים שלי: הם בצבע שחור, ככה שזה מתאים לרוב הבגדים שלי לחורף, והם לא על עקב גבוה ככה שאפשר לרוץ איתן מבניין לבניין ברחבי הטכניון. (האש-פאפיז הן עדיין לא, ניסיתי אותן היום.. אבל לפחות לא יהיה לי חבל לזרוק אותם כשהם כבר ייהרסו).

- שמיכת פוך (את זה עדיין לא ניסינו..) כי בחורף שעבר זרקנו אחת מתוך השלוש שמיכות-חורף שהיו לנו, ובכל זאת, רצוי שתהיה בבית עוד אחת.

ויש כמה כמה שטויות שקיבלנו במתנה, אבל זה אכן שטויות.

בכל אופן, אני חייבת לציין שהשופינג הזה היה די ספונטני (בסה"כ באתי לקנות חזיה לבנה חלקה, זה הכל), אבל איכשהו ממש הוציא יום כיף איכותי עם אימא, וזה לא קורה הרבה..

אם כבר אימא, לגברת מגיע מזל טוב על כך שהיא גילתה היום (באיחור-מה) שהיא אכן סיימה את כל התחייבויותיה ומגיעה לה תעודת הוראה בפיזיקה. השנתיים שלה בטכניון הגיעו לסיומן, בעיקר עם סיפור משעשע מהבוקר, על זה שנתנו לסטודנטים ציון טוב בקורס שבו המטלה הסופית והעיקרית הייתה ממש חפיפניקית (אבל זה קשור להוראה עצמה, ות'כלס אימא שלי לא באמת צריכה שילמדו אותה את זה..) וגם לא ביקשו ממנה בסוף להגיש את אחד הדברים שהיה צריך להגיש בכתב. היא אמרה לי לא ללמוד ממנה, אבל זה רק שיעשע אותי וגרם לי לתהות עד כמה כל זה תורשתי.

ואם כבר הוראה, לא שיוצא לי לראות הרבה חדשות, למעשה כמעט ולא, אבל למה תמיד כשמראיינים מורים לגבי השביתה זה תמיד מסתכם במשהו נוסח "צריכים לשלם לנו יותר, אנחנו לא מקבלים את מה שמגיע לנו, זה לא בסדר, בלה בלה בלה."

אז כן, אימא שלי מורה, ואני מכירה את הכל מהבית, ושמעתי אותה אומרת את זה לאחת החברות בשיחת טלפון, אבל זה באמת מקומם, למה אף אחד, כשכבר נותנים לו את המיקרופון, לא אומר מה לא בסדר עם כל המערכת הזו, ומה לא בסדר עם ההצעות המגוחכות של משרד האוצר/חינוך (הידעתם שה-15% שהציעו עוד קודם, לפני שזה היה ה10% שאני שומעת עכשיו, הוא בפועל העלאה של פחות מ2.5%? וכן, ישבנו יחד וחישבנו את זה. תנו לי קצת קרדיט, לא סתם קיבלו אותי לטכניון.)..

מתחשק לי כ"כ לכתוב פוסט ענקי בנושא. רציתי לכתוב אותו עוד בשביתות מלפני שנים.. אני רק מצטערת שאין לי את הזמן לשבת ולכתוב הכל, ולנסח כמו שצריך שזה גם יישמע כמו שזה צריך להישמע.

והכי למה, למה כמעט לאף אחד לא אכפת?

ואם כבר, אז למה לאף אחד לא אכפת שעם כל השביתות האלה ומלחמות העולם השונות, עדיין לא היה לי אפילו סמסטר אחד נורמלי בטכניון?

(ובקצב הזה לא יהיה. סמסטר חורף אחד שנדפק, דופק חוץ מאת עצמו לפחות עוד 2 סמסטרים עוקבים.)

הארי זרק לי את זה באופן די סתמי לפני כשבועיים, אבל גיליתי שזה נכון: הדרך הטובה יותר להיגמל מפייסבוק היא להוסיף המון אפליקציות שונות, עד שכבר מאבדים שליטה על הכל. (כלומר: גאד דמיט, נראה לי שדף הפרופיל שלי שם נטען יותר לאט מהבלוג הזה, וזה אומר המון.)

ובפינתנו: "דברים שעתודאים ישלחו לך":

אבל משום מה, זה שיעשע אותי אפילו יותר.

עד כאן,

לילה טוב ושאוסף סופגניות ינחת עליכם,

סקאי.

^_^

יום רביעי, 14.11.07, עריכה, כי מצטברים פה דברים..

קודם כל, אחד הדברים המשעשעים היום היה פסל האדם והחתול ייץ. מישהו ממש השקיע בעניין, שמו לאדם כוס קפה, קרואסון ועיתון לקריאה, ולחתול קערה עם חלב (וניל! גאד דמיט, אני רוצה גם, זה לא פייר!), כשאפילו על הקערה היה כיתוב משעשע.

תמונה לדוגמה יש כאן (ועוד אחת בפלאפון של סשה, ותאשימו את חברת פלאפון הטיפשה בכך שהוא לא מגיע עם כבל להעברת נתונים למחשב -_-).

בניגוד לליז, שאיכשהו תמיד תיראה צעירה, אצלי המצב הפוך. כשהייתי בקושי בת 18, חשבו שכבר יש לי 20. לקראת סוף התיכון הייתי עוד צריכה לשכנע נהגי אוטובוס למכור לי כרטיסיות נוער ונו, אני יכולה להיות אינפנטילית בנפש, אבל לא ממש יאמינו לי ככה.

בכל אופן, לתת לי שנתיים יותר זה לא כזה ביג דיל, אבל כשביום ראשון, אחרי התרגול בבוקר (שיניתי לגמרי את המערכת שלי, אולי תמונה תצורף בעתיד) מישהו ניגש אליי ושאל "את עושה במקרה השלמות לתואר שני?", וזה בערך קבע את השיא החדש ל'עד כמה זקנה אני נראית?' .

ההרצאה של מצבי לחץ היום הייתה ממש מבדרת, פרט ראוי לציון למדי. אכן, השעה המאוחרת (ורוב מוחלט של לא-עתודאים שמעיזים לצחוק עליהם בכמויות) עושה את שלה...