- הושבת להקות רוק עם כלי נגינה קלאסיים

- גברים שיודעים להשתמש בכלים שלהם

- אווירות מצב-רוח-טוב

- ימי הולדת מהנים.

למי שנהנה מפוסטים ב-250 תוים שמתמצתים את הכל, אני אמליץ להפסיק לקרוא, כי בזה בערך ניתן לסכם את הטרום-סופ"ש המהנה באופן מפתיע למדי שעבר עליי.

עברו עליי יומיים שהיו ההוכחה המושלמת לכך שגודל הציפייה הוא כגודל האכזבה, וכשלא מצפים לשומדבר, יכולים להיות מופתעים אך ורק לטובה.

הכל התחיל ביום ראשון האחרון, שבו בזמן שניסיתי להספיק להתארגן לגיהנום (ללא הצלחה מרובה, פספסתי תרגול טורייה בגלל אוסף של תקלות קטנות) אימא שאלה האם אני ארצה להצטרף להופעה של כנסיית השכל ביום חמישי. עניתי שאני צריכה לחשוב על זה, אבל בגדול "למה לא"...

ל"למה לא?" יכולתי למנות יותר מדי סיבות עוד אתמול בערב (חמישי, 31.1.08), במבט לאחור, טוב ששתקתי.

היינו בהופעה של "כנסיית השכל" יחד עם אורי מילס, שהוא תותח בפני עצמו, במסגרת הפסטיבל האירי שמרפי'ס מארגנים לא רק בת"א. תמיד אהבתי שילוב של להקות רוק עם תזמורות, או סתם  כמה כלים קצת יותר קלאסיים (כינורות, חלילים למיניהם וכו'), אבל באופן אבסורדי ביותר - הספקתי לשכוח. אבל אל דאגה, הם הזכירו לי מהר מאוד כמה מצוין זה יכול להישמע. את העובדה שנהניתי מכל רגע אפשר לסכם בזה שהיה לי חיוך ענקי מרוח על הפרצוף במשך 99% מההופעה. באחוז הנותר הוא התחלף בהתפעלויות בסגנון: "הם משוגעים!" כשהצליחו לשלב קטע של בטהובן באחד השירים, ועוד יחד עם הכל לתת לזה טוויסט אירי. אי שם באמצע ההופעה ניגנו גם קטע של באך בסגנון אירי, אחרי שאורי הצליח לשעשע עם: "אתם אול ילא יודעים את זה, אבל באך במקור היה אירי. קראו לו מק'באך."

בהתחלה קצת חששתי בכלל מלבוא להופעה. בכל זאת, את כמות השירים של כנסיית השכל שאני מכירה אפשר לספור על יד אחת ועוד יישארו כמה אצבעות. אבל זו עוד תכונה טובה של הופעות מהסוג, בהן אפשר פשוט לשבת ולהנות מהמוזיקה (גם כשהיא קצבית ורועשת, שלא תחשבו שזה היה קונצרט קלאסי למהדרין), ונהניתי ללא כל צל של ספק.

מה שכן, ההופעה הרגישה מאוד קצרה, היא גם הייתה כזו (שעה ועשרים), מה שרק משאיר טעם לעוד.. (עכשיו רק להצליח לתפוס את ההופעה שלהם עם 40 נגנים, ורצוי עם הנחה נורמלית).

יום רביעי (30.1.08) התחיל נחמד בהתעוררות מאוחרת יחסית. עדיין קמתי ממש מוקדם, אבל תמיד נחמד להתחיל את הבוקר בעצלתיים כמו שאני אוהבת. עוד יותר נחמד זה להגיע לטכניון ב11 וחצי, ולעזוב ב-12 וחצי. עם כל הבלאגן מסביב, והוא לא קטן, העניין של השביתה יצא נחמד מאוד, עם הפיצול המבורך של הסמסטר.

בערב, בנקודה שנאלצתי לסיים את הפוסט שאולי כדאי לשכוח, נסענו עם הארי ועוד 2 בנות חביבות שתמיד שמחות לשתף פעולה כשזה מגיע ללצחוק עליו (טוב נו, גם ללצחוק בכלל) ליומולדת של ויקי בבראון.

היה כיף, היה מצחיק והיה נורא נחמד. ואני משתמשת ב-3 מילות תואר פשוט כי היה כיף בצורה יוצאת דופן. או שזה כי הרבה זמן לא יצא לי לצאת ככה. oO

כאמור, גם לשם, לפחות כשיצאתי, באתי עם אפס ציפיות, אבל כבר מהרגע הראשון בנסיעה היה מצחיק, מה שרק גרם לי להיכנס מצב רוח מבודר ושמח, ובאמת שהיה נחמד ,לאורך כל הערב. כבר כשנכנסנו ראינו שהכל מלא בבלונים, ושנייה לפני ששאלנו עם הכל לכבוד ילדת היומולדת, שמתי לב שכתוב על הבלונים שיש באותו יום גם "פסטיבל בירה". אז גם איכשהו יצא שעשיתי ביני לבין עצמי מבחן טעימה סופי בין סטלה (שהייתה היחידה, בסיבוב הראשון, להגיע בכוס המתאימה. גינס בתוך גולדסטאר? בושה..) לווינשטפן והגעתי למסקנה שאין מסקנה. כלומר, אני קצת מעדיפה את ווינשטפן, אבל זה גם משהו שקצת תלוי במצברוח, ואם מתחשק לי משהו בטעם אחר, אני אזמין סטלה. הליטר בירה שזרם לי בדם הוא גם הסיבה לכך ש-24 שעות לאחר מכן, בפסטיבל האירי בת"א לא העליתי את ההכנסות של מרפי'ס בעוד איזה 1/3 בירה. זה בהחלט הספיק לי.

איכשהו גם הספקתי לנצל את הפוטנציאל המבדר של המקום שבו ישבתי בהתחלה. כשנכנסנו יצא שהתיישבנו כמה אנשים מסביב לקצה אחד של השולחן, כשאני בראשו. אז החזקנו ידיים, צחקתי על זה שאני ממוקמת בכיסא ה-Elder כמו שצריך, ואמרנו Grace.

היו עוד המון קטעים משעשעים (כמו זה שלקח לי קצת זמן, אבל קלטתי ש"ויקי, יש לך מזל טוב מקוויקי" נשמע ממש מצחיק), אבל זה עוד חיסרון בלספר על דברים בע"פ ורק אח"כ לחזור לכתוב. לא מתחשק, אין כוח, והכי גרוע - אין לי שמות בדויים לכמעט כל הנוכחים! >.<

חבל, באמת היה כיף.