וכל הפרפרים ובועות הסבון והפיות הקטנות וחדי הקרן והאבקה המנצנצת יעופו להם אל השמיים ויתפזרו...

וכל החלומות, והמשאלות הקטנות והכמוסות שהתבקשו בלחש בלחש, בשקט בשקט, לפני השינה, או כשמצאת ריס על הלחי, או כשעפת צדפה חזרה אל הים, או כשראית כוכב נופל- ישכחו מהעולם...

וכל הפרחים הריחניים, והדשא הירוק, והשדות הנרחבים - יתייבשו...

וכל הסוכריות כבר לא יהיו כל-כך גדולות ומתוקות...

והכוכבים המנצנצים להם גבוה בשמיים, כבר לא יזרחו עוד...

וטיפות קטנות של גשם שנופלות לך על האף, לא יעלו על פניך חיוך...

ולא תהיה עוד קשת בענן...

ובלון ההליום הגדול יתעופף לו אל בין העננים..

ויתפוצץ.

ועל האדמה ינחתו להן חתיכות קטנות של הבלון.

של הבועה.

של זיכרון.

ואיש גדול יבוא וייקח אותם ממך. ויזרוק לפח.

והסיכה תכאיב. ותחתוך.

ירד קצת דם. גם דמעות ירדו.

אבל זה לא נורא..

את עוד ילדה קטנה...

ולנצח תישארי?

© לעצמי. P:

[ברקע: טיפקס - מעלית אל העבר. מתאים, לא?]