ואף יום לא מרגיש כרגיל.

אתמול עמדתי בתחנת האוטובוס, בדרך לגהנום אי שם לקראת 5 אחה"צ. וזה לא הרגיש בכלל כמו יום חמישי, כי בכל זמן אחר אני אמורה להיות בתחנה [אם לא כבר באוטובוס] בדרך לסופ"ש אצל קוויקי, שזה רחוק בכל מובן שהוא מהגהנום.

אני לא מרגישה שהיום יום שישי (גם אם לא מזמן שמעו פה את הסוג-של-"צפירה" שמכריזה על כניסת השבת) ואני יודעת שאני לא ארגיש שמחר יום שבת, כי צריך ללמוד למבחנים (ראשון וחמישי), לסיים (רצוי גם להתחיל) עבודות ענקיות (גם כן לראשון וחמישי!) ולסגור לא מעט קצוות במקצועות שיהיו בהם מבחנים מיד לאחר שבוע חול המועד שהוא מעין החופשת פסח שתקועה באמצע לוח המבחנים.

עכשיו, לכל יום של חופשה, אני יכולה לחשוב על מליון דברים בערך שיש לי לעשות, ואני כבר יודעת מראש שקרוב למחציתם לא יתממשו בסוף. חלק מהתכניות הכלליות הן: להיות קרוב לשבוע אצל קוויקי (אולי איזה 4-5 ימים לפחות), להיפגש עם חברות שלא ראיתי המון זמן ואולי איכשהו לעשות משהו ליומולדת של ליז, להיפגש אולי עם עוד אנשים שלא ראיתי המון זמן, לסגור פערי לימודים לקראת המבחנים, לקרוא (עצוב, לא נגעתי בספרים כבר קרוב לחודש אם לא יותר), ללכת לרופאי שיניים (האנשים שרציתי ללכת אליהם בכלל כנראה יהיו בחו"ל דווקא בשבוע היחיד בחצי השנה הקרובה שיש לי להקדיש לשן הבינה הכואבת שלי), ועוד לא מעט דברים שאם אני אשב ביני לבין עצמי ואעשה רשימה, היא תגדל.

אימא הציעה לי ולקוויקי ליסוע לסיני בחול המועד. יש איזה מבצע שווה יחסית מטעם העבודה שלה, וכמו שהיא אמרה לי לא מעט פעמים בניסיון לשכנע אותי (אותנו) לצאת: "את צריכה חופשה, את צריכה לנוח".

והיא צודקת.

ויותר גרוע משהיא צודקת, זה שאין לי כ"כ מתי לנוח, ואין לי בכלל מתי לצאת לאיזו חופשה.

ויותר גרוע מזה, אני לא מרגישה שהרווחתי את זה. כן, אני צריכה לנוח, אבל זה לא שאני משקיעה את כל כולי בלימודים ומביאה תוצאות טובות. זה לא שאני משקיעה אפילו 50% ממה שהייתי צריכה, ככה שאפילו לצאת לחופשה לא מרגיש לי נכון, גם אם לא היתי מתנגדת לאחת.

אתמול בערב, החלטתי שבכל זאת צריך לציין את סוף הסמסטר. ולא הייתי צריכה לדפוק את הראש בשביל זה (בכל זאת, היום התכוונתי ללמוד), אבל בהחלט הספיקה לי הפגישת קפה-ספרים-ושלל-שטויות עם ליז בקניון.

היה ממש כיף, ורק חבל לי שזה מסוג הדברים שלא יוצא לי לעשות הרבה. עזבו הרבה, לא יוצא לעשות מספיק. ו"מספיק" בתור התחלה צנועה יכול להיות למשל פעם בחודש.

אז היה נחמד לשבת לקפה, וליז הרחיבה מאוד את הספרייה שלה (ואני רק אמשיך לחפש בנרות את הזמן לקרוא 2 ספרים שלה שיש אצלי, כדי אח"כ לקרוא עוד את ההמון הלא קטן שעוד לא קראתי).

[ואגב, הרגע נזכרתי! ליז, את "אישתו של הנוסע בזמן" אני כן קראתי ממך! אני אפילו זוכרת איך שיבחת והיללת אותו על החוף לפני כשנה ומאוחר יותר הבאת לי אותו. אז משהו בזה שלא קראת אותו עדיין אכן נראה לי לא הגיוני, אלא אם כן איכשהו הצלחתי בעצמי לקפוץ שנה אחרוה בזמן, ואיכשהו זה לא נראה לי הגיוני במיוחד].

גיליתי שיש לא מעט מבצעים מעניינים לקראת פסח בניו-פארם.

וקניתי בחנות של ה-2 שקל את השטות המגניבה (טוב, אז רק אני חושבת שהיא מגניבה) שת' הביא פעם לטכניון, סיפר שחברות של צעצועי מחשבה מוכרים ב-30 ש"ח לפחות, והראה לי את הטריק שלה. (מדובר בעיגול פלסטיק שמכניסים לתוכו מטבע, ויש כדורים קטנים שמונעים ממנו לצאת, אלא אם כן יש לכם מושג איך עושים את זה).

ושוב, היה כיף, וכיף שהיה.

אני לא מחובבי יוני בלוך, ועדיין התעקשתי לגרור אנשים להופעה שלו בצהרי יום ד' האחרונים, פשוט כי רציתי להעביר את הזמן בשמש, במקום ללמוד באיזה חדר נידח. התחלתי מלשכנע את צ'ירי כמה ימים לפני, אבל לא הייתי בטוחה שהיא תבוא, אז גררתי את ת' ביום רביעי. איכשהו תוך כדי גרירה נתקלתי ממש במקרה בטיטוס וענת, אז שיחררתי את ת'. צ'ירי הפתיעה עם הצטרפות למאורע, אז הסתובבתי איתה קצת בין הדוכנים ואח"כ הלכנו לדשא.

אין לי יותר מדי דעה על יוני בלוך ולא נראה לי שאגבש בקרוב. השירים שלו די מטופשים והוא איכשהו הצליח להיות שיכור בהופעה שלו. הו,וול, לפחות הייתה שמש בחוץ, ואנחנו לא אומרים לא להופעות חינם (אלא אם כן מביאים לנו את יזהר אשדות, כמו שהיה בתחילת הסמסטר, ואז אני באמת העדפתי לשבת בחוות המחשבים).

The End