יום הולדת נוסף הגיע, או בשמו הידוע בבלוג: יום הצומי השנתי.

מצחיק, זונת הצומי שאני, ממש לא בראש של יום הולדת השנה.

יש לי כ"כ הרבה על הראש, לימודים ושלל דברים אישיים אחרים שהדבר האחרון שאני יכולה לאפשר לעצמי (וגרוע מכך - הדבר האחרון שמתחשק לי) זה לחגוג או לציין אותו איכשהו.

וחבל. כי 21 זה מספר מגניב לכל הדעות (גם אם כל הדעות שייכות בעיקר לי). כבר קיבלתי אתמול (שני) בערב טלפון מחברה של אימא בארה"ב שהזמינה אותי לקזינו בוגאס, כמיטב המסורת הבלאק-ג'קית. איכשהו לא יצא לי לדבר איתה, אימא דיברה איתה, וקצת באסה, כי היא ממש נחמדה ואם יש איזה 2 שיחות טלפון מקרובי משפחה/חברים בחו"ל שיש לי כוח אליהם, היא אחת מהם (השנייה זו הדודה/משפחה מגרמניה, הם אחלה אנשים ^^).

הייתי בזה ש-21 זה מספר מגניב. ובכן, כן. למעשה הוא מגניב בעיניי כמו ש-18, 19 ו-20 מגניבים, ואם עד עכשיו לא יצא לי לחגוג כראוי אף יום הולדת, רציתי לנצל דווקא את העניין של 21 כדי לכנס כמה וכמה אנשים יקרים לליבי. היו תוכניות מגירה רבות שאחת-אחת נפלו מטעמים כאלו ואחרים (בעיקר העובדה שהאנשים שאני מכירה מתחלקים להם די חצי-חצי בין הצפון למרכז. את זה התכוונתי לפתור בארגון משהו קטן במרכז בסוף השבוע שעבר ומשהו קטן בצפון השבוע, תכנית שגם כן נגנזה באותה מהירות כמו שהיא עלתה אחרי שנודע לי על יום הסטודנט בת"א, והעובדה שמן הסתם הרבה אנשים יעדיפו להיות שם, ועצם העובדה שלקוויקי ולי בסוף היו תכניות אחרות ליום הזה, ואחרי שגם נודע לי על כמות המבחנים של מועדי ב' שיש לי ללמוד אליהם, מה שבהחלט גונז את החגיגות אפילו ליד הבית).

למה כ"כ רציתי לחגוג השנה? ובכן כי זהו. כמו שאמרתי 21 זה מגניב. 22 אולי, אבל לא כשאני צריכה לחגוג את זה. כנ"ל לגבי 23, ו-24. ב-25 אני אעלה חיוך על פני אם ורק אם באמת יצא ממני משהו, כלומר, אני באמת אסיים את התואר ואמצא עבודה מספקת וקבועה, ומי יודע, אולי עוד שלל תכניות אחרות יתממשו.

הילדה הקטנה שבי מסרבת להיכנס לעשור השלישי לחייה, ואי-התלהבות מימי הולדת שאחרי 21 זו התוצאה. ככה שבאסה לי, כי ממש רציתי לעשות משהו נחמד השנה.

ומילא, הייתי עושה משהו אחרי המבחנים, אם "אחרי המבחנים" לא היה בעוד חודש, היישר לתוך אמצע הסמסטר, כשאני אצטרך ללמוד לבחני אמצע, ולעשות יותר מדי שיעורים (יומיים לתוך הסמסטר החדש, וכבר יש 3 גליונות ש"ב להגשה. כיף.), אני עדיין מחפשת את ההפסקה הזו לנשום, כשבעצם כל הזמן הזה בוזבז על המון הפסקות קטנות לנשימה, שבסופו של דבר גם לא היו אפקטיביות, אני עדיין עייפה מהכל, ואני עדיין במצב שבו אני צריכה 250% מהכוחות שלי. כלומר סליחה, מהכוחות שאין לי.

וזה לא איך שאני רוצה לזכור את יום ההולדת ה-21 שלי.

אז אי לכך ובהתאם לזאת, צומי יתקבל בכל הדרכים האפשריות, החל מהתגובות כאן למטה.

(השנה באופן חד פעמי שכזה, אני אפילו לא אתלונן על אף טיפת צומי שתבוא לפני 17:20, השעה שאני מנסה בד"כ לפרסם את הפוסטים האלה, שמכריזה רשמית על הזדקנותי בעוד שנה. [הידד, או שלא.])