אני אוהבת את סופי השבוע הארוכים עם קוויקי. הם גן עדן באמצע מדבר עצום, ואין לי מושג מה הייתי עושה בלעדיהם.

חבל שלא יהיו הרבה כאלה בזמן הקרוב, לא תמיד אפשרי להתחיל סופ"שים כבר ביום חמישי, ועכשיו בכלל, עם בחני האמצע יהיה כיף [not].

בערב חמישי, בעודו עייף ומותש אחרי האימון בחדר כושר, גרמתי לו (לאו דווקא באשמתי הישירה) להמשיך את האימון ע"י הליכה מיותרת ומייגעת ברחובותיה האפלים של חדרה. כל זה כי הבטחתי לאימא למצוא מכונת כרטיסים שממנה אפשר להוציא את הכרטיסים להצגות מטעם "משהו קטן וטוב" של סלקום. (את זו שאמורה להיות ברמב"ם, איכשהו לא הצלחתי למצוא).

הבנו למה קוראים לזה "משהו קטן וטוב", צריך לעבור סיוט כדי למצוא את המכונות האלה, שממוקמות, literally בשומקום (את זו שבסוף מצאנו, מצאנו בקומה נידחת שאיש אינו מגיע אליה, על דלת של מסדרון פנימי וצדדי בבית החולים 'הלל יפה'), ככה שבסוף המשהו הטוב, נראה מאוד מאוד קטן.

בערב שישי החלטנו שהגיע הזמן סוף סוף לצאת לסרט. ('סוף סוף' זה יותר מהסיבה שסידור העבודה שלו התאים לשם שינוי). עוד קודם חיפשתי משהו ללכת אליו, ולא מצאתי שום דבר חוץ מהקומדיה החדשה עם אדם סנדלר. כשראיתי קטעים מהסרט לפני כחודש, חשבתי לעצמי "טוב נו, רעיון נחמד, אני אראה את זה בטלוויזיה מתישהו..", כי אני אוהבת ללכת לקולנוע בשביל סרטים שבאמת שווים את המסך הגדול. ולרוב, קומדיות (מטופשות או לא), הן לא כאלה, וגם אם אני אוהבת אותן, הם בד"כ לא שוות את הכרטיס. אבל הפעם לא הייתה אופציה אחרת (אתם מוזמנים להמליץ על סרטים טובים אם ראיתם כאלה לאחרונה), אז יצאנו עם מחשבה ש"טוב, צריך להנות לפעמים, ונלך לזה." רק מה, למרות שחבר שלי גאון, והגענו לסינמה סיטי בלי להתבלבל בדרך, והגענו אפילו קצת יותר מחצי שעה לפני ההקרנה, נגמרו המקומות הנורמליים, ולפחות לי ממש לא התחשק לעקם את הצוואר מהשורה השנייה כדי לראות את אדם סנדלר מספר כלבים. מבולבלים ושמוטי ראש החלטנו להסתובב קצת במתחם, עד שהחלטנו ש"היי, אף פעם לא ישבנו בפאב האירי (Temple Bar) כאן, ולא ייתכן שאבא של קוויקי היה כאן לפחות איזה 3 פעמים ואנחנו לא פעם אחת. משהו לא בסדר בזה!".

המקום היה נחמד ביותר. מוזיקה טובה, מבחר מעולה של אלכוהול, אחלה אוכל (הזמנו רק את טבעות הבצל שלהם, והן פשוט מעולות! תשכחו מטבעות הבצל שאתם מכירים בפאבים, שם זה עולם אחר. שבכלל מגיע בקערה עמוסה ולא קטנה שתספיק בערב ממוצע לכמה אנשים, בשונה מה-7 טבעות בצל הבצקיות שתקבלו ברוב המקומות. אבל אנשים שישבו לידנו הזמינו לא מעט דברים שונים שלפחות על הצלחת נראו ממש טוב, וגרמו לנו מיד להחליט שאנחנו חוזרים לשם, מתישהו.) החיסרון היחיד לדעתי זה שמקומות הישיבה מסודרים או בשולחנות ארוכים באמצע ואז זה סתם נראה כמו חבורה ענקית שבנויה מאנשים שלא קשורים אחד לשני לגמרי, או בחדרונים קטנים, שנהיים טיפונת צפופים אם בא לכם להרגיש שאתם יושבים יחסית לבד, מה שכן, הם נורא נחמדים אם מגיעים בחבורה קטנה של אנשים. חוץ מהבירות המסורתיות שלנו (גינס לבחור והווינשטפן שאני לא מוצאת לה תחליף בינתיים) ניסינו את אחד מקוקטיילי הבירה שלהם (שזו בערך הפעם הראשונה שאני רואה שמגישים דבר כזה), ולמרות אי-חיבתי הקלה למשקאות חמצמצים מדי, היה לי את האומץ והיכולת להעריך שזה היה מאוד טעים (ניסינו את 'דאבל ג'ו' שמורכב בעצם מג'וני ווקר אדום, סאוור, דש תפוחים, דש אגסים ובירה ג'ון מרטינס).

ככה שגם יציאה שהתפקששה לה בהתחלה, נגמרה באופן לא רע ומהנה למדי. (:

גם יום שבת, נו היום, היה נחמד, כי לשם שינוי במקום להרגיש כמו עקרת הבית המצויה שמחכה בבית בזמן שהגבר בעבודה, המשמרת של קוויקי הייתה בבוקר, ועד שהואלתי בטובי להתעורר, לא עברו יותר מדי שעות עד שהוא הגיע והיה לנו את כל אחה"צ וחלק נכבד מהערב ביחד. וזה באמת שונה מבד"כ.

ועכשיו, לצערי הרב, אני צריכה לשכוח מכל הסימנים לחיים טובים, ולחזור ללימודים, בעוד ימים ספורים מתחילים בחני האמצע הלא פשוטים, וזה לא נראה שהררי הש"ב עומדים להתמעט בתקופה הזו. אז בערך כמו בתקופה האחרונה, הרבה עדכונים לא יהיו כאן, אלא אם קורה משהו ממש יוצא דופן.

עד אז, כל פוסט שהייתי רוצה לכתוב היה מסתכם ב"קמתי בבוקר, מצאתי את עצמי בגהנום, ישבתי בהרצאות, ניסיתי ללמוד לבחן אמצע בשקר כלשהו, ניסיתי לעשות שיעורים במשהו אחר, נגמר לי הזמן ורפרנסתי את מה שנשאר, אני עייפה, אין לי כוח, ושכחתי מה זה לישון 8 שעות בלילה."

שיהיה לכולם שבוע מעולה!