| 10/2004
סופשבוע ארוך זה מוי כיף + המסכה
אני בהחלט מתחילה לראות את היתרונות של שבוע של 5 ימי לימודים וסופשבוע של לא רק שבת, אלא יומיים שלמים (של יחד עם יום שישי, בעצם הופכים ליומיים וחצי).
לא הלכתי היום לביצפר. הייתה נסיעה פיכסית שלא התכוונתי לקחת בה חלק, אז נשארתי בבית.
ב7:20 החליטו להעיר אותי 3 צלצולי טלפון רצופים שלא הפסיקו לצלצל. כאילו- התקשרו אליי 3 פעמים, בערך ברצף, ולא הפסיקו לצלצל עד שכנראה זה התנתק לבד כי אף אחד לא ענה. צלצולים ארוכים כאלה, כאילו שמישהו ממש מחכה שאני אענה. מן הסתם לא עניתי. בפעם האחרונה שהתקשרו אליי בשעה לא הגיונית (אמנם אז זה היה בצהריים, אבל עדיין, בשעה שבה אפחד אחר לא היה אמור להתקשר אליי), בדיוק ביום שבו הברזתי מנסיעה שכזו, זה היה מהביצפר. מרכזת שהתחילה לחקור אותי למה לא באתי. אז מן הסתם היום לא עניתי. אני יודעת שבשעה כזאת, אמא שלי עדיין רק בדרך לעבודה, והיא יודעת שאין טעם להתקשר כי אני לא אענה, ואם כבר- אז עדיף לפלאפון שפתוח תמיד (גם באמצע הלילה :O )
אז אני די בטוחה שגם הפעם זה מישו מהביצפר, וממש לא התכוונתי ב7 בבוקר, להתחיל לתת הסברים.
ישנתי הלילה עם פיג'מה חדשה וחמוטה, אבל מוזרה. הגופיה שלה נורא חמודה, אבל המכנסיים, וול, עדיף שאני לא אתאר. זה משעשע מדי. היא בצבע תכלת, על זה אני בטוח אוהבת אותה.
בכל אופן- הטלפון המעצבן ממקודם, העיר אותי מחלום ממש מוזר. זה לילה שלישי ברציפות שאני חולמת חלומות שאין לי מושג איך הגיעו לראש שלי, והכי מוזר- זה בכלל שאני זוכרת אותם קצת.
חלמתי שאני הולכת לבקר יחד עם אמא שלי חברים שלנו. אז באנו כזה, ואחרי כמה זמן מצאתי את עצמי בחדר של אנה (הילדה, חברה שלי כמעט מאז שבאנו לארץ) מפטפטת איתה כרגיל שכזה, וסתם יושבת אצלה. וגם אח שלה (הם תאומים, אז גם אותו אני מכירה מן הסתם) היה שם. ואיכשהו החדרים בבית שלהם, היו בנויים בצורה נורא מוזרה ומעניינת דווקא, ואיכשהו מצאתי את עצמי דווקא אח"כ מדברת איתו, כזה סתם. והוא נתקע פתאום באיזה משפט, ואנה באה וכאילו ניסתה להגיד את מה שהוא אמר, וזה נהיה נורא מסובך ונורא הזוי ומוזר משם...
יום שישי גם חלמתי בכלל על נוף מהחלון שלי, שהוא על בסיס הנוף הקיים, רק הרבה יותר משופר, וחלמתי שאני רואה נוף מדהים והולכת לצלם אותו, ואני כזה מצלמת, ואיכשהו ישר מחזיקה את התמונה ביד (ולא צילמתי עם פולרואיד או משהו כזה), והסתכלתי על התמונה, ואז המשכתי להסתכל על הנוף המהפנט הזה (ים כחול יפהפה, הרים ירוקים שנמשכים כמעט עד קו החוף עצמו, כמו על אי קריבי שכזה שמיים עם הרבה עננים, אבל בלי גשם, וממש טיפה בניינים, וגם הבניינים שהיו איכשהו השתלבו טוב) ופתאום התעוררתי.
והיה לי אז עוד חלום, שנראה לי שאפילו קצת פרשתי אותו טוב, ומצאתי את ההקשר לחיים האמיתיים שלי, כי חלמתי על מישו וזה נראה לי נורא מוזר לחלום עליו, כי אין בינינו קשר או משהו כזה, וזה גם היה סתם חלום תמים כזה, של טיול בקבוצה שהיו בה גם כמה חברים שלי במציאות, וסתם עשינו מלא כיף.
והיה לי עוד חלום על טיול, ואני זוכרת שהייתי במבנה מוזר שהייתה בו בריכה נורא מעניינת... אבל קשה לתאר את החלומות שלי, אז אני אפסיק לנסות אפילו.
P:
-
"המסכה" (ולא, לא הסרט עם ג'ים קארי, למרות שזה שווה פוסט בפני עצמו)
~תום (22:07) :
יאפ.....(:
את לא מבואסת מידי,נכון?
סקאי (22:09) :
לא...
ממש לא...
(רק הלכה לי הזדמנות חד פעמית לעשות משהו שאני רוצה כבר שנה אולי... ואני רק אתקע מחר סתם ככה רוב היום בבית, כי החברה היחידה שהייתי עוד איכשהו יכולה לבוא אליה, החליטה להיות חולה)
אתה רואה, אני שמחה ומחייכת: :-)
~תום (22:10) :
כן... רק ששמחה ומחייכת יכול להיות לפעמים מסכה..... טוב נו.... העיקר שאת בסדר..
וזה לא היה חד פעמים-יהיו פעמים אחרות
סקאי(22:11) :
למען הדיוק הסטטיסטי תחליף את לפעמים בבד"כ...
אבל חפיף..
ולא, לא יהיו לי הרבה הזדמנויות השנה...
אני די יודעת את זה...
*
תום גרם לי אתמול לחשוב על כך שאני ילדה קצת מזויפת. כשחושבים על זה, אני יודעת שאני לא היחידה אבל עדיין...
הרבה פעמים יוצא שאני מתנהגת עם כולם כזה בסבבה, מחייכת, צוחקת והכל, אבל בפנים הכל להפך. אולי לפעמים רואים את זה, אולי לא. בד"כ לא, אני די טובה בלהסתיר את זה..
לא יודעת... לפעמים זה נורא קשה להיות כזאת שמחה ומאושרת, ליתר לעשות את עצמי כזו, אבל אני מצטערת. אני חייבת. אם אני לא אעשה את עצמי שמחה, וכל הזמן אעביר את מה שבפנים החוצה, אני כנראה אתמוטט. אשקע בדיכאון של הלייף, שלא יעבור מהר, כי כל כמה זמן צצה לי סיבה אחרת להתבאס ממנה, ואני יודעת שאם אני לא אנסה אפילו להיות שמחה מבחוץ, אני בחיים לא אצליח להיות גם שמחה מבפנים. היה מוזר לשמוע מתום את המשפט על המסכה. חשבתי שהוא אפעם לא מרגיש את זה. ונראה לי שעד עכשיו הוא גם לא הרגיש, כי אתמול זה היה טיפה בולט מדי P: .אבל היה מוזר בכל זאת לשמוע את זה ממנו. הוא הכיר בי צדדים, שאנשים אחרים לא הכירו. בשיחות שלנו באייסי, הוא היה מוציא ממני את הסקאי שאפחד לא הכיר. אולי אפילו את הסקאי שגמני לא הכי הכרתי. את סקאי השמחה. שמחה באמת. צוחקת באמת. מצחיקה באמת. כיפית ומה לא. את הסקאי שעמוק בפנים ידעתי שאני יכולה להיות, אבל אפעם לא הייתי. ואני גם לא יודעת האם אני אצליח להיות. עד אז- תהיה מסכה.
משהו שאכן למדתי מאלן, ובעצם גם ידעתי קודם, אבל איתה הייתה לי את הפרקטיקה הראשונה, ואח"כ כבר ידעתי לבד- צחוק, צחוק היסטרי שכזה, הוא תרופה הרבה יותר טובה מבכי היסטרי. מאז אותו יום ששתינו ישבנו בקניון ריק, ישבנו במעליות השקופות על הרצפה, ועלינו וירדנו סתם ככה, ופשוט התפוצצנו מצחוק. על כל שטות קטנה. על זה ששרנו את my heart will go on שהיה אז ברקע בקול זייפני במיוחד, על זה שלעסנו כפיות של מקדונלדס, על זה שכל שאר החבר'ה ישבו למטה, והסתכלו עלינו לתוך המעלית ולא קלטו מה אנחנו עושות, פשוט צחקנו. צחוק היסטרי שכזה, בלתי נפסק, מאז- אני יודעת שזו התרופה הכי טובה. היה לי נורא רע באותו יום אז. למחרת התעוררתי, וכאילו לא היה כלום. היה לי שוב טוב. אני ממש זוכרת איך קמתי למחרת עם חיוך על הפנים ומצב רוח מעולה.
אז כן, כשרואים אותי שמחה וכייפית, אולי זו מסכה, ואולי זה לא, כי עובדה שאני גם יכולה באמת להיות כזאת אחלה, אבל אולי לא, ואולי סתם רע לי, ואולי באמת טוב לי, ואולי... יום אחד, אני לא אצטרך מסכה, כי אני באמת באמת אוכל להיות שמחה..
אולי...
לילה טוב!
שלכם,
סקאי
^_^
נ.ב. |סוגדת לפטל על המילים לשיר שחיפשתי|
נ.ב. 2 : מחר שעת אפס. פויה. זה אמנם לא חובה, אבל במילא אף אחת מהחברות שלי לא באה, אז אני מעדיפה לבוא מאשר להתרוצץ אח"כ ולהשלים מאנשים..
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
