לפני שאני חוזרת לעשות תחרות מבטים ובהיות עם החומר במיתוג (תזכירו לי בסמסטר הבא לא לעשות את הטעות של לחלק שיעורי בית להגשה בזוגות בין שני מקצועות לחלוטין, אין לי מושג מה קורה בקורס הזה בעיקר בגלל זה), כמה קצוות לסגור:

ברגעים אלו, הסיבה היחידה שאני עדיין יושבת מול המחשב במקום ללכת לישון, הוא העובדה שאני מפוצצת בהמון אוכל טעים וטוב, ולשכב עכשיו כנראה לא יעשה לי טוב.

חזרנו מארוחת יומולדת אצל האקס-מורה-למוזיקה (שהיה לה יום הולדת במהלך השבוע). היה שונה הפעם, בעיקר במקום מאכלים רוסים/אוקראיניים/יהודיים מסורתיים, הם החליטו ללכת על הרעיון של להזמין הרבה אוכל מאיזו מסעדה סינית, ולהכין מספר מצומצם של מאכלים מסורתיים בעצמם. רעיון חביב שפינה להם קצת זמן ונחת לעצמם. האוכל היה טעים, אני בכל זאת אוהבת את הסלטים בסגנון סיני וכל המוקפצים למיניהם. היה משעשע לראות שעדיין המאכלים המסורתיים היו המנצחים. וכרגיל היה בכלל נחמד. הסיבה העיקרית לכך שהגעתי הפעם במקום להישאר בבית וללמוד היא פחות העובדה שתמיד מדובר בשולחן עמוס כל טוב, אלא העובדה שאלו אנשים טובים שתמיד כיף ומעניין אצלם, ולא יוצא לי, בעיקר בגלל הלימודים עכשיו, לבוא אליהם בתדירות כ"כ גבוהה. כך שאת ההזדמנויות הספורות בשנה שיש לי לבוא אליהם, אני מנצלת. ואכן היה נחמד. ומשעשע לשמוע "זה בסדר, אפשר להגיד דברים כאלה לידה, היא לא ילדה קטנה" על כל מיני יציאות של "מבוגרים" שהם כ"כ השתדלו להרחיק ממני כשהייתי קטנה. גם יצאתי טוב כי סידרתי להם את מצלמת האינטרנט (שלי אין בכלל, אבל להם היא קריטית כי הילדים, וחלק מהנכדים, גרים עכשיו בחו"ל.)

כל היום הזה בכלל היה מוזר מהבחינה שלא אני, ובעיקר לא אימא שלי, היינו בהכרה מלאה. והפעם, האלכוהול בארוחה בכלל לא היה קשור. העניין הוא, שאתמול (או שמא היום?) הלכנו לישון בסביבות 2:45 לפנות בוקר (לילה?) אחרי שחזרנו מההופעה של ברי סחרוף (שאירח את יהודה פוליקר) בקיסריה. היה ממש שווה, ואני לא טובה בלכתוב על הופעות. סבלתי הפעם מעייפות מסתורים שגורמת לי לא לזכור חלקים מההופעה. אולי זה כי הייתי עסוקה בלצלם, או בסתם להיות עייפה מסיבה לא מוסברת במיוחד, אבל עדיין היה טוב.

2 קטעים מעלי גיחוך קל:

- 2 וחצי שירים לתוך ההופעה, הייתה הפסקת חשמל (אני טוענת שהכל בגלל האגו המנופח של 'פלאפון' שהיו כ"כ חייבים להציב מצלמות בזוויות משונות על הבמה, אחת מהן מתחת למיקרופון של ברי סחרוף, וכשעובדי במה ניסו להזיז את הרמקול עליו הייתה המצלמה הם כנראה עלו על איזה כבל וגרמו לקצר, או שקר כלשהו בסגנון. המסכים עליהם הכל הוקרן היו במילא באיכות כ"כ גרועה, לא יכולתם פשוט לוותר על זה?). לרגע ראו איש רץ בצעדים ממש גדולים מימין לשמאל לאורך הבמה.

אני, מפנה שאלה מעניינת לאימא: "זה הרץ של ישראל במרתון האולימפי? עושה במקרה את הקילומטרים האחרונים?"

- לפני שההופעה התחילה, וזה לקח זמן, נזכרתי איפה אנחנו יושבים, בכל זאת, האמפי בקיסריה נבנה ע"י הרומאים (אני לא טועה, נכון? אחרת יכול להיות מפדח... P:), והפניתי לאימא עוד שאלה מעניינת: "נכון שלאנשים שמתרגשים לעלות לבמה (זו בכל זאת הפעם השנייה, אחרי יום קודם, של סחרוף בקיסריה) אומרים לדמיין את הקהל עירום? אז רגע, פה אומרים להם לדמיין את הקהל בטוגות?"

פינת התמונות:

ההופעה אורחה בחסות "הבית הכחול" שמארגנת "פלאפון". שום פרסום סמוי מכוון, ממש לא, רק שתבינו למה יש את שתי התמונות הנ"ל ולמה על אנשים יש סמלים על הבגדים האופנתיים שלהם.

[עוד תמונות יש כאן]

עכשיו, אני לא רוצה להישמע כלבתית, אבל אני חייבת לציין שאיכשהו, ה"פלאפון" האלו יגרמו לי למות מסרטן בסוף. זה או הקליטה הממש ממש ממש גרועה שלהם ברוב המקומות שגורמת לאנטנות שלהם ושל הפלאפון שלי עצמו לפלוט עליי יותר מדי קרינה. או העובדה שנפלתי דווקא על מקום שבו עישנו עליי ללא הפסקה. המון אנשים קפצו-עמדו-רקדו-ובעיקר-עישנו לפניי וכל העשן איכשהו מצא את עצמו דווקא בתוך הריאות שלי. ככה שאם זה לא סרטן-שקר-כלשהו-מקרינה-סלולרית, זה יהיה סרטן ריאות בגלל כל העישון הפאסיבי הזה. גרררר.

(שתבינו, כאב לי לנשום עוד בבוקר, ואני לא חושבת שזה רק בגלל חוסר החמצן מרוב השרב הכבד והלחות.)

ונמשיך בחזרה לאחור עם כך שברביעי בבוקר, אימא שלי העירה אותי ב-7 כשהיא יצאה לעבודה. הפעם, במקום להמשיך לישון עוד שעתיים כרגיל, הכרחתי את עצמי לקום וסוף סוך ראיתי את "ממלכת גן עדן", שהתגלה כאחד הסרטים הממש מעולים שראיתי בזמן האחרון. אני זוכרת את כרזת הסרט בזמנו, ואת איך שחשבתי ביני לבין עצמי האם לראות את זה בקולנוע, ואז המשכתי לחשוב על כך ש"זה בטח עוד סרט תקופתי", והיו כאלה בזמנו קצת יותר מדי, ו"נו, זה סרט על צלבנים, מה יכול להיות מעניין שם?" אבל וואו, איך שטעיתי בגדול. הסיפור והתסריט פשוט מעולים, המשחק (וצוות השחקנים) משובחים, לדעתי לפחות (אורלנדו בלום מצליח להעביר דמות מעולה ולא רק להיות החתיך התורן, את פניו של אדוארד נורטון בכלל לא רואים, ועדיין הוא משחק את הדמות שלו בצורה משובחת, כי אם מצליחים לקבל את התחושה של המלך שהוא, כשהוא מכוסה מסכה וגל הגוף שלו עטוף ב(ג)דים, זו נקודה ראויה לשבח, ועוד ועוד ועוד) ובסופו של דבר, הסרט גם מעביר מסר מאוד חשוב לעולם, ובכלל הוא גם נוגע לנו קצת אישית, עם כל העניין של מלחמות דת וירושלים. שווה צפייה.

הדבר היחיד ששיעשע אותי מעט בחצי השעה הראשונה בערך, הוא הדמיון, בכל זאת, בין הדמות של אורלנדו בלום בסרט הזה, לדמות שלו ב"שודדי הקאריביים": שניהם לפני שהפכו למי שהם מקצועם היה blacksmith, שניהם שטים באנייה טובעת לאנשהו, ושניהם, בסופו של דבר "הבן של אבא שלהם". כך ששיעשע אותי הרעיון שהם בטח לא עשו לו אודישן, אלא בסה"כ היו צריכים לראות את הסרט הראשון של שודדי הקאריביים כדי לדעת שהוא מתאים לתפקיד.

זהו, רק רציתי להגיד שהיו ימים נחמדים למרות שהם לא היו אמורים להיות כאלו, אני צריכה להפסיק להתעלם ממקצועות שאני לא טובה בהם.

שבוע נעים לכל מי שעובר כאן (: