|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
מילים
כתבתם לי הרבה מילים יפות.
אמנם אמרתי שאני אחכה 20 שנה, אבל אתמול הספיקו לי רק 5 כדי לגלות שאף אחת מהמילים, אמיתית ככל שהיא לא הייתה אז, לא עמדה במבחן.
ואני יודעת שאני בנאדם מחורבן ודפוק מהיסוד בקטע הזה. אבל הייתי מצפה שלפעמים כשהיד תושט יהיה מי שיתפוס אותה. מסתבר שטעיתי.
אני תוהה מתי ייגמר המעגל האכזר הזה בו בסוף כל סיבוב הרוב המוחלט של הקשרים ייפרמו ועם כל סיבוב חדש המאבק יחל מאפס.
כי למען האמת, קצת נמאס לי מסגנון החיים הזה.
ולא תמיד זו רק אני, רק שזה כל מה שנשאר.
כתבת לי הרבה מילים יפות.
אמנם אמרת לי לקרוא אותן כשאני עצובה, אבל אתמול הספיקה לי רק הסקרנות. ויחד עם עוד משהו שאמרת לי לפני שבוע, גיליתי שאני אוהבת אותך אפילו קצת יותר מקודם.
שהחלק הראשון לא יטעה אתכם, היה לי סופ"ש שנושק למושלם.
זה רק מרפי שדורש ממני תמיד לאזן את זה עם נפילה אחר כך.
| |
צומי
אז יש את אימא, שעכשיו זקוקה ליותר צומי מתמיד, ובצדק.
יש את ה+1 שצריך את הצומי, ובצדק.
יש את הלימודים שאיכשהו, כרגיל, מאמצע הסמסטר הוזנחו במקצת.
ויש אותי, ואת העובדה שאם כבר יש מנוי לחד"כ צריך להתחיל ללכת, וללכת שוב לכל הרופאים שצריך, ובכלל רציתי לבנות תפריט מאוזן שיעזור לי לצמצם את מלוא הבעיות, ולהיות קצת עם עצמי, ועם אנשים באופן כללי.
ולא נדבר על העבודה שבינתיים קצת מוזנחת, ועל זה שצריך להשיג אחת אמיתית, ויפה שעה אחת קודם.
ורק מלחשוב על זה אין לי אויר. (ולא, השרב של השבוע לא אשם)
ואין לי משוג איך להתחיל עם בנות.
לא, זה לא מה שאתם חושבים.
זו רק העובדה שאין לי באמת חברות בנות. ואין לי שמץ של מושג איך יוצרים קשרים עם אנשים. ואיך מתחילים לדבר עם סתם אנשים, באירועים חברתיים או סתם בכיתה.
ועם כמה שכל מי שסביבי כן נחמד במידה זו או אחרת, אחרי 4 שנים בטכניון, יוצא שחסר לי הקול הנשי הזה ליד. כי גם עם אלו שאני לומדת איתן, זה עדיין נגמר בסוג של small talk ולא הרבה מעבר לזה. וזה לא שיש לי מליון וחצי תסביכים נפשיים לדוש בהם שעות (אולי כן, אבל מילא), אבל כן חסרה לי הקואליציה הקטנה הזו של לדבר על דברים שלא בהכרח מדברים עליהם עם בנים. ומשום מה עכשיו אני שמה לב לחוסר הזה, וזה קצת אוף.
כי נגיד למי אכפת שקניתי היום קרם ידיים ממש מגניב, ושאני חייבת לצאת לשופינג?
עברה עליי שנה מדהימה ומעניינת. אבל 23 נראה בינתיים קצת פתטי. אני רוצה שנה נפלאה. ושכל הצרות יסתדרו כבר. ושהכל יהיה בסדר. עם כולם.
| |
זה קשה להילחם בטחנות רוח.
רק שתדעו.
אני מאחלת לכל אחד ואחת מכם, גם אם הגעתם לכאן בטעות, גם אם אני מכירה אתכם בדרך זו או אחרת כבר שנים, שלעולם חייכם לא יהיו תלויים באנשים אינטרסנטים שרואים לנגד עצמם את עצמם בלבד, ולא חושבים קדימה ולו במקצת. או על אחרים.
לעולם.
| |
 מסקנת היום
בפעם הבאה שאני ניגשת למועד ב' בקורס שאני חוזרת עליו, אחרי שבמועד א' שיפרתי ב-13 נקודות את הפעם הקודמת, לא משנה כמה לגיטימי זה לרצות לשפר עוד יותר את הציון (ובאמת שזה היה לגיטימי) -
לא משנה כלום.
פשוט תתנו לי בעיטה חזקה, תזכירו לי באיזו פקולטה אני לומדת ומי כותב את המבחנים.
לילה טוב,
הלכתי לחפש את המוטיבציה לגשת למבחן ביום שישי, ולא לנסות אפילו ללמוד למועד ב' של יום חמישי, כי את הקורס ההוא כבר עברתי.
| |
תהיית היום
אני תוהה האם העובדה שאני לא מצליחה לגרום לעצמי לצלם אנשים, או כרגע פחות מתחברת לזה, זה כי קשה לי עם זה גם במציאות?
כי באיזשהו שלב הרי יימאס מבניינים ופרחים ומדרכות. לבני אדם יש הרבה מה להביע. אבל בשביל להשתמש בהם צריך להכיר אותם. לפחות קצת. או לכל הפחות לאזור את האומץ להתבונן בהם זמן מה מבלי שיהיה אכפת האם אני מפריעה להם.
לסיכום השבוע:
תחילת השבוע ויום שלישי בעיקר הובילו אותי למסקנה שאני חייבת למצוא עבודה דחוף. אם לא מכל הסיבות הברורות אז בעיקר מהסיבה העיקרית לבינתיים שהיא להצליח לעבור לגור לבד. וול, לא באמת לבד, אבל בלי אימא. כי די. אני לא צריכה לספוג צעקות על משפטים קטנים שאני אומרת שלא קשורים אליה, ואני לא צריכה להיות הספוג לעצבים שיוצאים לה בגלל העבודה או מה שזה לא יהיה. ואני לא צריכה לפחד לפתוח את הפה כי אולי טון הדיבור שלי יישמע צורם מדי (למרות שלעולם לא אני זו שמתחילה לצעוק בבית הזה), או שאני אגיד משהו פוגע, למרות שהכוונה שלו לחלוטין לא הייתה כזו. אני לא יודעת, אולי זה כי היא רואה מספיק ריאלטי שמשבש לה את המחשבה, ולפתע כל מה שאני עושה ואומרת, זה בעצם קונספירציה נגדה, ובא להעליב אותה, כאשר מעולם לא כך היה הדבר. כך או אחרת, הקשים על גב הגמל שלי מתחילים להישבר מהר מדי לאחרונה.
להופעה של גבע אלון בצהרי יום ד' האחרונים הגענו באיחור. עדיין שמעתי את רובה ,ועדיין היה מהנה, אם כי היו רגעים פחות נחמדים. כמו הזמן שישבתי בחלק האחורי והגעתי למסקנה שהקהל מתחלק ל-2: אלה שבאו להקשיב ולהנות וישבו מקדימה, ואלה שלא היה להם מה לעשות ובאו לפטפט אחד עם השני ולעשן מאחורה.
בכל מקרה היה נחמד, ואפילו שיעור הפלדנקרייז אח"כ (השלמתי בקבוצה השנייה) היה מועיל ביותר. אני בהחלט הולכת להנות מהשיעורים האלה הסמסטר.
סדנת הצילום שהייתה היום, אחרי ההרצאה בשבוע שעבר, הובילה אותי למסקנה שלא אכפת לי איזה ציון המרצה ייתן לי בסוף, או כמה הוא יקטול את העבודות שלי (טוב, אולי קצת כן אכפת לי), זה מספיק כיף כדי להמשיך ולהנות מכל רגע.
ואחרי 2 השורות האחרונות, המממ, איך עושים עכשיו הסבה מקצועית?
| |
never again
לצאת לפאב שלא נהננו בו בפעם הקודמת (סילבסטר של לפני שנתיים), לא להצליח לנשום כל הערב בגלל 2 מעשנים על הבר, לצאת מסריחים להחריד ולהעריך פתאום את האויר של מפרץ חיפה, לבוא עם מצב רוח לא משהו ולצאת עם מצב רוח לא משהו, למרות שבפנים היה די נחמד עם כולם, יחסית, לשמוע בפול ווליום ולראות על מסך ענקי (כי אין ברירה, זה לידנו וזה ענקי) את גמר האח הגדול כשזה אחד הדברים האחרונים שהייתי רוצה לראות באותו הזמן...
- אני לא חושבת שאני אחזור לאלתרמן בקרוב. או אי פעם, נניח.
Priceless:
- "הם צופים באח הגדול, אני לא חושבת שאנחנו נהיה אלה שנהרוס להם את הדייט", אני על זוג שהכרנו את הבחור מהטכניון, ואמרתי לי' והארי שאולי נבוא להגיד להם שלום (ויתרנו).
- המבט של הבחור שכל פשעו היה לבוא להשתין בדיוק כשצילמתי את צ'ירי ועוד כמה אנשים בשירותים המיוחדים יחסית שיש שם (אין קיר שמפריד בין החלק של הגברים לנשים, אז כמה חבר'ה רצו להצטלם שם.
בכל מקרה, זה היה ה-WTF הכי רציני שראיתי אי פעם. משעשע להחריד.
- המבט שיצא להארי בצילום הנ"ל, שראיתי רק כשחזרתי לא מזמן הבייתה, ונשפכתי מצחוק למרות שאני עדיין מצוברחת.
- צ'ירי, בסוף השיחה עם הארי וה+1 שלו, בסוף הטרמפ הביתה, על הרצאה של קלוד כהן תנוג'י בטכניון, בפארודיה על מנהל משרד תרבות שלנו בפסטיבל האחרון: "כאן קלוד כהן תנוג'י - ערב טוב טכניוווון!".
| |
The facts are these
אני רוצה למות.
והסיבה היחידה שאני עדיין כאן היא שאני מאוהבת. וזה הדדי.
אה כן, ואני פחדנית.
זהו.
זה מצחיק כמה על פני השטח הכל לכאורה בסדר, וכרגיל.
ואני מסתכלת על העובדות היבשות שמרכיבות את החיים שלי, וחוץ מנקודות אור קטנטנות פה ושם, כולן איכשהו נוגעות לאדם אחד, אני לא מצליחה להרכיב את הפאזל עד הסוף, שום דבר לא באמת בסדר, לא משנה כמה הוא לכאורה כן.
וזה מצחיק איך שגלגלים יכולים להתקדם קדימה, ואפשר להמשיך ולנהל שגרת חיים מסוימת, וזה עדין לא מספיק.
ואני מסתכלת על כל מה שיש לי, ויודעת שיש כאלו שיגידו לי להגיד תודה על זה, ואני מודה על זה. אבל אני גם מסתכלת על מה שיש לכולם, ומבינה כמה חסר לי.
כי עדיין כשאני מורידה מהמשוואה את הקשר הנפלא הזה, אני בעצם נשארת לבד. הכי לבד שבעולם.
ואין לי מושג, באמת שאין לי מושג מאיפה לשאוב את הכוחות לסמסטר הקרוב.
ומצד אחד אני לא מסתירה את זה, ומצד אחר אני כ"כ לא רוצה להיות חלשה מולו. ואין לי מושג מה לעשות.
| |
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
