כתבתם לי הרבה מילים יפות.

אמנם אמרתי שאני אחכה 20 שנה, אבל אתמול הספיקו לי רק 5 כדי לגלות שאף אחת מהמילים, אמיתית ככל שהיא לא הייתה אז, לא עמדה במבחן.

ואני יודעת שאני בנאדם מחורבן ודפוק מהיסוד בקטע הזה. אבל הייתי מצפה שלפעמים כשהיד תושט יהיה מי שיתפוס אותה. מסתבר שטעיתי.

אני תוהה מתי ייגמר המעגל האכזר הזה בו בסוף כל סיבוב הרוב המוחלט של הקשרים ייפרמו ועם כל סיבוב חדש המאבק יחל מאפס.

כי למען האמת, קצת נמאס לי מסגנון החיים הזה.

ולא תמיד זו רק אני, רק שזה כל מה שנשאר.

כתבת לי הרבה מילים יפות.

אמנם אמרת לי לקרוא אותן כשאני עצובה, אבל אתמול הספיקה לי רק הסקרנות. ויחד עם עוד משהו שאמרת לי לפני שבוע, גיליתי שאני אוהבת אותך אפילו קצת יותר מקודם.

שהחלק הראשון לא יטעה אתכם, היה לי סופ"ש שנושק למושלם.

זה רק מרפי שדורש ממני תמיד לאזן את זה עם נפילה אחר כך.

הנה מחקר אנתרופולוגי שהתבצע היום בלא כוונה תחילה, ומסקנתו, בעיקר:

לבוא עם הג'ינס הרגיל שלך, גופיה וסריג שהיית לובשת ביום ממוצע אבל בשילוב מגפי עקב נאים למדי וצללית כהה מבד"כ (גם אם באותו צבע שאני אשים ברוב הימים, פשוט גוון כהה יותר) שמדגישה יותר את העיניים ובכלל מתאימה יותר, יגרום ליחס הרבה יותר, וול, קיים, וטוב מאשר לבוא ביום ממוצע ככל הימים עם בדיוק אותם הבגדים רק בשילוב נעלי ספורט וצללית בהירה או לא קיימת.

(בתיאום מושלם, לפחת החברה שישבה לידי בהרצאה של הבוקר, החליטה לבוא עם הסנדלים היפים מהסילבסטר וחצאית המיני הקצרצרה )

(ונו, פחות או יותר עוד אחד:)

למצוא בפייסבוק אנשים מהעבר הרחוק שלך יכול להיות מעניין, בעיקר אם אלו לא האנשים שאני לא מחבבת בלשון המעטה. זה גורם לחשוב על "וואו, מעניין מה קורה להם היום" ושלל מחשבות נוסטלגיות טובות יותר או פחות.

לראות את האנשים האלו ולו לזמן קצר במקומות מעוררי קלאוסטרופוביה במציאות, יכול להוריד לי את הלב אפילו מתחת לתחתונים למשך כמה שעות אחרי.

ממש בטעות, אני ממשיכה עם מסורת הפרסום יותר מדי פוסטים לפני בחינות.

או כמו שאמרו לי אתמול כששיכנעו אותי לצאת: "נו, זה רק מגן!"

ההתכתבות שהזכרתי כאן.

לפניכם הוכחת הביאוס התלוי של ליז והארי (וקצת שלי, כי בכל זאת.)

29.12.2008

ליז: "החיבה הזאת לגשם מאוד תלויה בדלתא. אם היא גדולה שווה לטוב, אז אני אוהבת גשם, אבל אם דלתאת המצ"ב שואפת לירוד... אז לא כ"כ"  4.26

אני: "חחח! גדול! אני מקווה שהדלתא היום גדולה מספיק, כי יש הרבה מאוד גשם!"  4.40

ליז: "אבל דלתא תלוית מצב רוח ולא תלוית גשם. אחרת את הורסת לי את כל הוכחת הביאוס התלוי שלי."  4.47

אני: "אבל דלתא תלויה בעיקרון באפסילון שתלוי בגשם, בסופו של דבר!"  4.49

ליז: "אההה!!! מה פה קורה פה?! יצרנו לולאה אינסופית..."  4.52

אני: "מוהאהאהאהא! אומרים לי פה שאם הלולאה מתכנסת, זה בסדר. ^^"  4.55

ליז: "אבל את מבינה שהיא מאוד בעייתית הגברת לולאה שלנו. בכל פעם היא שואפת לגבול מצב-רוחי אחר התלוי בקפריזות שלי לאותו רגע, ואם לקחת בחשבון את העובדה שהקפריזות לא תמיד מוגדרות. בעיתיישן."  4.59

אני: "הקפריזות שלך מוגדרות עד כדי מספר סופי של נקודות בזמן! ולכן ניתן בכל זאת להגדיר את מצב רוחך כפונקציה של מזג האוויר. מש"ל!"  5.05

ליז: "אלוהים ישמור! זה עוד רגע הופך לשקול הטענה: שלא רק שהמ"ר שלי תלוי גשם, אלא גם הגשם תלוי מצב-רוח! זה אומר שיש לי כוחות. אני שולטת באיתני הטבע! יאיי!"   5.10 

"נ.ב.: ואת הוכחת את זה! אני סופר גיזמו. מועחעחע..."  5.11

אני: "את מניחה פה שאת יודעת לשלוט במצב הרוח שלך!"  5.15

ליז: "הרבה יותר קל לשלוט בטבע מאשר במצבי הרוח המשתנים שלי. טוב שאני לא נשמעת כמו אישה בהריון."  5.19

אם זה לא ברור, ירד באותו יום מלא גשם.

קצת על פיטום ודיאטה:

מעולם לא עשיתי דיאטה, לא אחת כזאת רשמית שאומרת לך מה לאכול באיזה יום ובאיזו שעה. לא בנויה לזה. אני ייודעת שאני אתמיד בזה יום-יומיים וזהו. אבל אתם יודעים, בכל זאת, מנסים לפעמים לאכול מסודר, בלי יותר מדי ג'אנק (פרט לשוקולד, מצטערת.) ובלי יותר מדי להגזים (יה, רייט), נו מנסים ככה.

ואז מגיע הקטע הזה, שכשאני בבית בסופי שבוע, אימא תכין תמיד איזה משהו טעים כל הזמן, וכשאני אצל קוויקי, אין לי מושג איך, אני גם תמיד אוכלת יותר מדי ויותר ממה שאני מצפה מעצמי, ובאמצע השבוע יש ימים כמו ראשון שעבר, שמשתפים אותי בארוחות ערב במעונות, או כמו היום שיו' מביא בראוניז משוקולד לבן, ואז הארי מוציא משהו בין עוגת שוקולד לבראוניז משלו, ואני אמורה לבחור מה מהם לשתות עם הקפה, ומה פתאום לבחור? צריך לטעום את שניהם!

ומחר הם רוצים ללכת לסרט (שאני כנראה לא אבוא אליו) ואח"כ לאכול בBlack (שבהתחשב בעובדה שהארי הבטיח לי טרמפ הבייתה, אני כנראה אצטרף), ואולי ארוחה fancy -'ית עם קוויקי בסופ"ש (ואולי לא, אבל זה באמת לא ישנה הרבה), וכל הקטע הזה של לרדת במשקל, נהיה ממש בלתי אפשרי!

ועכשיו שהתחלתי עם החדר כושר, זו מטרה שחייבים להשיג. כי כמה כבר אפשר לבכות על המשהו כמו 4-5 קילו שאני כ"כ רוצה להוריד ואפעם לא עושה עם זה באמת כלום? די!

אבל הלחץ החברתי מחייב להצטרף ליציאות חד-פעמיות יחסית שכאלו (רבאק, אנחנו מוציאים את יו' וצ'ירי החוצה, זה אירוע נדיר שלא להיות נוכחת בו ישב לי על המצפון הרבה מאוד זמן), וכשמכינים לך אוכל טעים אין מצב לא לגעת בו, ונו, ככה כל 500 גרם שיורדים, מעלים בחזרה עם ריבית. זה לא ילך ככה.

אני אוהבת את כל קטע ה"קוויקי & סקאי מזימות זדוניות (ע"ר)" הזה של ה-24 שעות אחרונות, עליו אין לי שום כוונה לדבר כרגע, ולו רק for not jinxing it.

ישבתי אתמול עד 1 בלילה לראות את החיילים שלנו נכנסים לעזה. הלב איתם, ותפילה אחת גדולה לאלוהים שישמור עליהם שלמים ובריאים.

שיהיה לכולם שבוע מעולה, ושקט ככל האפשר.

(או: פרולוג על סף פתיחת שנה ג')

רק שנה ג' נשמע מפחיד מספיק, אז אני אתעלם מהעובדה המבעתת למדי ואחזור שנתיים אחורה.

כי זה בערך משום מה, מה שמסתובב לי בראש.

תקשיבו, אני לא יודעת איך להסביר את זה, אבל נדבקתי בחיידק החדשנות הזה, או מה שלא יהיה.

כבר כמה זמן, חודשים אפשר לומר, שאני סוג-של מלווה את החברות עם כל העסק הבאמת לא כזה פשוט של תחילת הלימודים (בעיקר כל מה שבא לפני), טלפונים שמצטברים לשעות של דיבורים ועצות עד כדי אובדן-קול כמעט. אני לא מתלוננת, להפך, גיליתי שזה אפילו די כיף ויש לי המון מה להגיד/לספר/לייעץ וכו'. מה שאני כן מנסה להגיד, שלא רק בגללן, איכשהו נדבקתי.

ביום ראשון מתחילה שנה חדשה (יש לי עוד מועד ב' אחד לעשות ביום שלישי, ואיכשהו להתחנן שיתנו לי מועד ג' בשדות כי אתמול היה קטסטרופלי למדי בשבילי) ואני משום מה מרגישה כמו אחרוני הסטודנטים החדשים. סוג של "שלום כיתה א'" של ילדים ממש. וזה כ"כ מוזר!

האמת אני חושבת שאני די יודעת מה הן הסיבות העיקריות להרגשה הזו, חוץ מהעובדה שכמה וכמה אנשים שאני מכירה מתחילים את הלימודים שלהם עכשיו.

חלק לא קטן מהעניין זה שיש לי מערכת מוזרה לסמסטר הקרוב. כל הקורסים שקשורים לחשמל מרוכזים בימי שני-רביעי שנראים מפרכים למדי, כשבראשון וחמישי, אני פותחת וסוגרת את השבוע עם קורסים משנה ראשונה ותחילת שנייה (שאני רוצה/צריכה לחזור עליהם), וקורס בחירה. זה נותן איזשהי אווירה שונה.

ובכלל, אולי רק נדמה לי, אבל השנתיים האלו אמורות להיות שונות מהשנתיים הראשונות, וזה גם נותן ולו במקצת תחושה אחרת, של התחלה בתוך התחלה, של משהו אחר.

אני רק מקווה שאני אצליח סוף סוף באמת לפתוח דף חדש, להתרכז יותר בלימודים (חהחה, אני אומרת את זה כל סמסטר), אולי אפילו להנות מהם, הגיע הזמן גם לזה...

אז זהו, נראה לי שזה יהיה פוסט רשמי של פתיחת שנה, ככה שנאחל שנה מוצלחת לכל הסטודנטים אי שם!

הוא התחיל אי שם ב-6 וחצי בבוקר, כשהשמש התחילה להיכנס דרך החלון, עד ל-7 בערך שהשעון המעורר צלצל בלי הפסקה והפעם לא היה לי את היתרון של לזרוק עליו יד רנדומלית, לכבות אותו ולהמשיך לישון. לא היה לי יותר מדי מה להתארגן ואיכשהו יצאתי כבר ב-8 מהבית.

ב-9 בערך התחיל המבחן, בערך זה כי הדודות היו שם כבר 5 דקות קודם לכן, אבל בגלל שמכניסים המון אנשים לכיתה ענקית, כל התהליך של לחלק מחברות בחינה, טופס אמריקאי ואת השאלות עצמן לקח לא פחות מרבע שעה. במהלכה אגב, 3 אנשים שישבו מאחוריי הספיקו לנהל דיון מעמיק על "מה אפשר לעשות עם בזיליקום?" שהיה נורא משעשע, אך אמיתי לחלוטין (הם הספיקו לדון בכיצד מכינים חביתת ירק ובעובדה שכדי לקבל פסטו צריך המון בזיליקום).

המבחן עצמו היה מוזר, איכשהו הפוך ממועד א'. במועד א' של אותות, ישבתי לי ופתרתי יפה את השאלות האמריקאיות, אפילו שכנעתי את עצמי על כל שאלה למה התשובה שלי נכונה ולמה מה שאני מסמנת זה נכון, ודי נתקעתי עם השאלות הפתוחות, בעיקר עם האחרונה (וחבל, כי שאלות פתוחות זה רוב הנקודות במבחן :/). הפעם השאלות האמריקאיות היו הרבה פחות סימפטיות בשבילי. ברובן ממש לא ידעתי מה לסמן, ואני בטוחה שלפחות 3 מתוך ה-5 תשובות שלי זה ניחוש אחד גדול. דווקא בשאלות הפתוחות הלך לי לא רע, לדעתי לפחות, ולו רק כי הייתי גאה בעצמי על כך שעליתי על רוב הטריקים שהיה צריך לעשות בכל מיני סעיפים. מה שכן, לגבי סעיף אחד אני לא בטוחה, ולשניים אחרים בכלל לא היה לי מספיק זמן לכתוב בהם משהו, ככה שהציון המירבי שלי בכלל יכול להיות 88 :/ וחבל, כי זה איכשהו היה אחד הקורסים היותר מעניינים בשבילי הסמסטר, וזה ללא ספק תחום שאני ארצה להרחיב בהמשך. הציון כנראה לא ישקף את הגאווה העצמית הקטנה על השאלות הפתוחות, בשבילי, אבל שיהיה. אני לפחות מקווה לא להיכשל בכלל, כי זה יכול להיות ממש עצוב.

One down, 4 more to go. אני חייבת להפסיק להיות סטודנטית כושלת, זה לא ילך ככה.

מה ששיעשע אותי קצת בזמן המבחן, שאמנם ניסיתי לשמור על איזשהי רמה של ריכוז, אבל באמצע התחיל להסתובב לי העיוות-הימנוני-של-קזחסטן מהסרט "בוראט" (שנו-נו-נו לעצמי על זה שבכלל ראיתי אותו אתמול בערב במקום ללמוד עוד קצת בזמן הזה), אבל היה כ"כ משעשע וקליט שפשוט נתקע לי בראש!

אחרי המבחן הלכתי לנצל את חוות המחשבים. זה ממש עצוב, אבל עם איך שהמחשב שלי לא-זז בחודשים האחרונים, ועם זה שממש אין לי כוח/ראש/זמן להתעסק עם זה ולמצוא מישהו אמין שיאבחן אותו ויגיד לי מה כדאי לעשות חוץ מפירמוט, זה ממש מציק והופך למעצבן עד כדי בלתי אפשרי לעיתים לשבת מולו בבית. את מה שבד"כ לוקח לי משהו כמו 8-10 שעות להספיק בבית, לקח לי בערך שעה, שזה כשחושבים על זה פחות או יותר הזמן שאני מלכתחילה הייתי מרשה לעצמי לבזבז על שטויות. כי גם אם לומדים כל היום, צריך קצת לנקות את הראש...

בתזמון מוזר שכזה, אימא בדיוק חזרה מהעבודה אספה אותי מהטכניון, וזה פריט מידע נחמד כשעוד בבוקר אשכרה שילמתי על הנסיעה באוטובוס. אז היא אספה אותי ונסענו לעשות לי כרטיס נסיעה חדש. (פרט ראוי לציון גם כן, כי זה אכן הרבה יותר נוח מלהגיש כרטיסיות לנהגים וכאלה, כי כבר שבוע וקצת עבר מאז שהקודם של השנה שעברה נגמר, ואני די צריכה לחזור ליסוע הרבה בקרוב...)

אחרי זה, נסענו לגרנד כי לאימא הייתה איזשהי הנחה על 2 ספרים שאולי לא הייתי קונה ככה, אבל ב-30 ש"ח שווה שיהיה על המדף. בתזמון מושלם שכזה, הגענו ל'צומת ספרים' כשהם פתאום (טוב, לא ממש פתאום כשנכנסתי בדלת, אבל לפני שבוע בערך זה עוד לא היה) התחילו למכור את כל הספרים שהיו במבצע של פלאפון (ספר במתנה זה תמיד כיף, לקחתי אז את "קיסרית" שגם ליז וגם המוכר בחנות המליצו עליו, אז למה לא) ב-25 ש"ח כל אחד. באופן משעשע כזה, אחד הספרים במבצע הוא אחד הספרים שתכננתי לקנות עם ההנחה של אימא, רק נו, אתם יודעים, מסתבר ששווה יותר. אז בינתיים מכבידים על מדף הספרים שלי בנוסף להכל גם:

- "בתו של שומר הזיכרון" / קים אדוארדס

- "הקורטיזנה" / שרה דוננט

- "המיוחלת" / קתלין מקגואן

ויש מצב שעוד 2-3 יצטרפו לערימה ביום שישי הקרוב. אני תוהה האם לקנות גם את "שומרת אחותי" או "צילה של הרוח" וספר של סלימאן רושדי, שברח לי השם שלו (אם בכלל אייתתי את הסופר נכון).

חוץ מזה, היה לאימא גם משהו בטאוור רקורדס, אז על מדף הדיסקים הכבר-ממש-קורס נחתו הערב גם "Ok Computer" המוצלח של רדיוהד ו-"The Reckoning" המשובח באופן לא-כזה-מפתיע של אסף אבידן והמוג'וז. הקשבתי לדיסק הזה עכשיו (בעצם לשניהם, אבל איכשהו דווקא בזה של אסף אבידן התחיל לרדת גשם), וחוץ מזה שכיף להקשיב לו, הוא כ"כ התאים לי לאווירת הגשם-סופת-ברקים-ורעמים בחוץ שזה פשוט עשה נעים (ואני לא בחורה של גשם, מקסימום של סופות ברקים). מה שבטוח הfirst impression הצליח, מעניין איך זה יהיה בהמשך.

ועכשיו, כל הגשם הזה, זה כזה מוזר שבבוקר הייתה שמש, והיה כ"כ חמים ונעים בחוץ בחצי הראשון של היום, ועד לפני חצי שעה נהיה ממש רועש ורטוב בחוץ.

אני מניחה שזה העיוותי זמנים, עדיין קשה לי לקבל את העובדה שזה לא קיץ אלא שאנחנו כבר די נכנסים לחורף... wierd...

ובכלל, אני לא מאמינה על עצמי שאשכרה קמתי בזמן היום!

^_^