|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
מילים
כתבתם לי הרבה מילים יפות.
אמנם אמרתי שאני אחכה 20 שנה, אבל אתמול הספיקו לי רק 5 כדי לגלות שאף אחת מהמילים, אמיתית ככל שהיא לא הייתה אז, לא עמדה במבחן.
ואני יודעת שאני בנאדם מחורבן ודפוק מהיסוד בקטע הזה. אבל הייתי מצפה שלפעמים כשהיד תושט יהיה מי שיתפוס אותה. מסתבר שטעיתי.
אני תוהה מתי ייגמר המעגל האכזר הזה בו בסוף כל סיבוב הרוב המוחלט של הקשרים ייפרמו ועם כל סיבוב חדש המאבק יחל מאפס.
כי למען האמת, קצת נמאס לי מסגנון החיים הזה.
ולא תמיד זו רק אני, רק שזה כל מה שנשאר.
כתבת לי הרבה מילים יפות.
אמנם אמרת לי לקרוא אותן כשאני עצובה, אבל אתמול הספיקה לי רק הסקרנות. ויחד עם עוד משהו שאמרת לי לפני שבוע, גיליתי שאני אוהבת אותך אפילו קצת יותר מקודם.
שהחלק הראשון לא יטעה אתכם, היה לי סופ"ש שנושק למושלם.
זה רק מרפי שדורש ממני תמיד לאזן את זה עם נפילה אחר כך.
| |
אני מודה,
פעם בכמה חודשים אני נכנסת כאן, רואה את תאריך העדכון האחרון. ואז משהו מדגדג, וזהו. עוברת שניה אחת בדיוק לפני שאני מוותרת על הרעיון של לעדכן את אחת הפינות האינטרנטיות האלו שלי. ולפעמים קצת יותר.
אני תוהה אם אי פעם אוכל לחבר את הפיסות, חלקיקי המידע, הפזורים במקומות שונים ומשונים ואולי להיזכר במי אני ומה אני. או לפחות הייתי.
ואז עוברת עוד שניה אחת בדיוק ואני מבינה שזה כבר לעולם לא יקרה. ממילא סכום החלקים תמיד יהיה קטן מהשלם. ואת השלם, למען האמת, עדיין לא הצלחתי למצוא בעצמי.
במקור הבטחתי לעצמי לא לכתוב כאן עד שהפרויקט יוגש.
אני נוטה להמעיט בערכי, לפעמים בצדק, בד"כ לא (זה לפחות מה שנטען סביבי לעיתים), אבל עשינו כברת דרך עצומה מנקודת ההתחלה עד ההגשה בסוף. ואני עדיין לא 100% מרוצה מהתוצאה. אולי היה אפשר להוציא מזה יותר. ואולי לא בהתחשב בכל המגבלות.
למרות שסיימנו לפני חודשיים והכל הוגש, אתמול שלחתי את פיסת האינפורמציה האחרונה, ועכשיו זהו.
וזהו מאוד מוזר, כי אני עדיין לא מרגישה את זה...
מצחיק או עצוב, דווקא עכשיו כשיש לי זמן ל(כמעט) הכל וכולם, כולם נעלמו לי.
אני תוהה אם הם מבינים אותי עכשיו כשהמצב היה הפוך. ואולי לא. אולי זה בכלל לא משנה.
...
ואולי זה טוב, המרווח הזה בין העדכון האחרון כאן לזה. בין אירוע משמח אחד למשנהו אני אתקשה להודות בהזדמנות אחרת שהיו שם הרבה חודשים של דכאון קשה, שאני לא בטוחה שבאמת עבר.
אני צריכה להפסיק לראות Lie To Me.
מפעם לפעם היא רק מראה לי שאני במקצוע הלא נכון. וזה קצת מפחיד אחרי כל ההבטחות לעצמי ושנות ההשקעה.
הייתי היום בהרצאה על "גישה פרואקטיבית לקבלת משרה". זו שהייתי צריכה ללכת לשמוע עוד בשנה השנייה ללימודים.
היא החזירה אותי למסקנה שנמצאת 2 שורות מעל. וזה עוד יותר מפחיד תוך כדי התכוננות לתקופת חיפוש עבודה אינטנסיבית.
בינתיים, אני מרגישה את המוח שלי הופך לדייסה, ואני לא אוהבת את זה. וזה כבר מחזיר אותי לפסקה שמעל.
והאמת, שאולי אני אחזור לכתוב כאן, רק כי כבר שכחתי איך זה לדבר.
| |
in bloom
Penelope Stamp:
This was a story about a girl who could find infinite beauty in
anything, any little thing, and even love the person she was trapped
with. And i told myself this story until it became true. Now, did doing
this help me escape a wasted life? Or did it blind me so I didn't want
to escape it? I don't know, but either way I was the one telling my own
story...
ראיתי עכשיו את "The Brothers Bloom". למקרה שאתם מחפשים מה לראות, מדובר בסרט חביב ומהנה ביותר.
כבר הרבה זמן שלא ראיתי סרט עם דמות ראשית שזרקה אותי אחורה ועוררה הזדהות כואבת מצידי. הדמות של פנלופי מקסימה לדעתי, ההזדהות "כואבת" רק כי אני מתגעגעת למי שהייתי פעם, ממש מזמן. לפני שהכרתי הרבה ילדים ומבוגרים שזרקו אותי לעולם ה"אמיתי". אני מתגעגעת לדמיון המטורף, להגזמה במידה מסוימת וההיסחפות אחריו, לחופש. יכולתי לבחור איזו דמות שבא לי, להיכנס לתוכה ולהיסחף לאן שזה ייקח אותי. זה היה כיף נורא, אבל הייתי ילדה קטנה.
בשלב כלשהו הגיעה הרציונליזציה. "אנחנו לא באמת הולכים לעשות ככה וככה.. אנחנו לא באמת זה..." ... "את לא באמת יכולה לעשות את זה..."
[no shit]
אז התחלתי לשתוק. ונשארתי ככה. וחבל לי, כל מה שיכולתי להיות ואני לא.
ותמיד יהיה לי חבל.
[וכן, מאוחר מדי לשנות, בחיי שניסיתי.]
Penelope Stamp:
I know I'm pretending to be a smuggler ba ba ba... BUT what you don't
know is that I'm a real smuggler because I tell it like I own it. You
know what your problem is? You just gotta stop thinking and just enjoy
the ride man.
אני רוצה לעשות restart להרבה דברים בחיים.
נגיד, למחוק את כל רשימת החברים שלי בפייסבוק (או בחיים, אבל זה קל מדי) ולראות מי בכל זאת יישאר.
בינתיים, בכלל לא תכננתי לכתוב שום דבר עד שהפרויקט שלנו יביא תוצאות שהן קמצוץ מזה, למשל. [זה המוטיבטור הרשמי של השותפה ושלי. להציץ בסרטון, ולהמשיך לעבוד.]
צ'או.
| |
10 דקות.
10 דקות בבריכה של הטכניון בשעות הערב, הספיקו לי כדי לחשוב שבעצם לא. אולי עדיף באמת לא לעשות ילדים. אף פעם.
נעזוב לרגע שעומס היתר והדמיון של הבריכה האולימפית לבריכת בית מלון בשעות אחה"צ-ערב. מילא. חופש גדול. נתמודד.
זה לא זה.
אני פשוט לא רוצה לגדול להיות המבוגרים האלה. שמשתמשים במילים כמו "שונאת" כשמספרים לאנשים מסביב על הפעילות עם הילדה (ואז מה שהרגל שלה איכשהו הגיע לכתף שלך בזמן השחיה), שעונים בטון מונוטוני, משועמם ומעוצבן לבסוף, לילדים שבסה"כ מנסים להשתובב כמו שרק ילדים יכולים.
ואני מבינה שלפעמים חוזרים עייפים אחרי העבודה, והחיים בכלל לא פשוטים והכל.
אני פשוט לא רוצה שדווקא אחריות שכזו (יחד עם זו שבאה עוד קודם בלנסות לחיות את החיים האלה) תהפוך אותי לאדם כל כך קר, מנוכר ועצבני. (כי זה בסדר, יש לי סיבות אחרות להיות כזו וגם הן לא מספיק מוצדקות בעיניי). אני לא רוצה לגדול להיות כל כך לא כייפית דווקא עם מי שלהיות כיפי איתו זה בדיוק חלק מהעניין.
אולי אני סתם קטנה מדי, ואין לי מושג מהחיים.
אני רק יודעת שאת מה שהספקתי לראות היום במהלך פחות משעה, לא אהבתי.
| |
Shopping: Great Success
- 5 גופיות: 50 ש"ח [בחסות fox outlet (*)]
- שורטס שחורים: 50 ש"ח
- 4 קליפסים חדשים: 4 ש"ח [הגיע הזמן הזה בשנה בו הם נשברים, נשארתי עם 2 שלא מתאימים לכל דבר]
- זוג עגילים ילדותיים, מטופשים אך צבעוניים וחמודים: 1 ש"ח.
עכשיו לקנות נעליים (יום רביעי) ולהסתפר.
(*) אני חושבת שזה רגע היסטורי ראוי לציון:
לראשונה בחיי אני קונה ב-FOX ולראשונה בחיי אני מוצאת יותר מפריט אחד במידה שלי.
ולשם שינוי גם משלמת עליו בדיוק את המחיר שהוא שווה. אף אחד מהפרטים של FOX הרי לא שווה באמת יותר מ-10 שקלים, וכולנו מודעים לעובדה שהם ילכו לעולמם אחרי 2 וחצי כביסות.
אם אנחנו כבר בנושא הזה...
במהלך השבוע שעבר הייתי אצל ה+1 ויצא לנו לצפות כמעט כל יום בתכנית (סידרה) ששודרה בערוץ 8 על בעיות השמנה/משקל בבריטניה. הייתה תכנית על אנורקסיה/בולמיה, ותכנית על אנשים שמנים בהכחשה, אחת על דיאטות ותוצאותיהן וכו'.
בזמן הצפייה חשבתי על המנגנון המצחיק שלי לפיו בכל פעם שאני חושבת על איזה נחמד יהיה לא לאכול כלום עד סוף היום (ולא, זה לא קורה ב-9 בערב), אני משום מה אוכלת טיפ טיפה יותר בארוחה הבא. הפוך על הפוך.
אבל בכלל לא את זה רציתי לציין. חלק מהדיונים בתכנית ההיא היו סביב מה באמת נחשב "נורמלי" כשזה מגיע למידות הגוף?
ותוך כדי סיבוב בין חנויות העודפים שיצא לי להיות בהן היום (בחיפוש נואש אחרי נעליים, אבל זו הייתה משימה קשה אז עברתי בספונטניות לבגדים) הגעתי למסקנה שניתן לראות את זה באופן מובהק בחנויות האלו. אחוז ניכר (כי אני לא רוצה להמציא סטטיסטיקה) מכלל הפריטים שמגיעים לחנויות העודפים הם במידות הקצה: 34-36 וקצת 40-42. אני לא אומרת שלא היו קיימים כאלה כלל, אבל התקשיתי למצוא גופיות, מכנסיים וחולצות במידה שלי, הדי נורמלית של 38 ולפעמים 40 (תלוי במה אכלתי בבוקר, ובמצברוח של המעצב). ואם זו לא סתירה די מצלצלת לעולם האופנה, שרוב הנשים ה"נורמליות" בכלל לא במידה 34-36, אני אשתדל לחשוב על אחת חדשה בקרוב. :)
סקאי, שבינתיים תחזור לחד"כ כי ה"נורמה" עדיין מחייבת אותי לרזות את ה-7 קילו הארורים האלה.
| |
צומי
אז יש את אימא, שעכשיו זקוקה ליותר צומי מתמיד, ובצדק.
יש את ה+1 שצריך את הצומי, ובצדק.
יש את הלימודים שאיכשהו, כרגיל, מאמצע הסמסטר הוזנחו במקצת.
ויש אותי, ואת העובדה שאם כבר יש מנוי לחד"כ צריך להתחיל ללכת, וללכת שוב לכל הרופאים שצריך, ובכלל רציתי לבנות תפריט מאוזן שיעזור לי לצמצם את מלוא הבעיות, ולהיות קצת עם עצמי, ועם אנשים באופן כללי.
ולא נדבר על העבודה שבינתיים קצת מוזנחת, ועל זה שצריך להשיג אחת אמיתית, ויפה שעה אחת קודם.
ורק מלחשוב על זה אין לי אויר. (ולא, השרב של השבוע לא אשם)
ואין לי משוג איך להתחיל עם בנות.
לא, זה לא מה שאתם חושבים.
זו רק העובדה שאין לי באמת חברות בנות. ואין לי שמץ של מושג איך יוצרים קשרים עם אנשים. ואיך מתחילים לדבר עם סתם אנשים, באירועים חברתיים או סתם בכיתה.
ועם כמה שכל מי שסביבי כן נחמד במידה זו או אחרת, אחרי 4 שנים בטכניון, יוצא שחסר לי הקול הנשי הזה ליד. כי גם עם אלו שאני לומדת איתן, זה עדיין נגמר בסוג של small talk ולא הרבה מעבר לזה. וזה לא שיש לי מליון וחצי תסביכים נפשיים לדוש בהם שעות (אולי כן, אבל מילא), אבל כן חסרה לי הקואליציה הקטנה הזו של לדבר על דברים שלא בהכרח מדברים עליהם עם בנים. ומשום מה עכשיו אני שמה לב לחוסר הזה, וזה קצת אוף.
כי נגיד למי אכפת שקניתי היום קרם ידיים ממש מגניב, ושאני חייבת לצאת לשופינג?
עברה עליי שנה מדהימה ומעניינת. אבל 23 נראה בינתיים קצת פתטי. אני רוצה שנה נפלאה. ושכל הצרות יסתדרו כבר. ושהכל יהיה בסדר. עם כולם.
| |
The facts are these
אני רוצה למות.
והסיבה היחידה שאני עדיין כאן היא שאני מאוהבת. וזה הדדי.
אה כן, ואני פחדנית.
זהו.
זה מצחיק כמה על פני השטח הכל לכאורה בסדר, וכרגיל.
ואני מסתכלת על העובדות היבשות שמרכיבות את החיים שלי, וחוץ מנקודות אור קטנטנות פה ושם, כולן איכשהו נוגעות לאדם אחד, אני לא מצליחה להרכיב את הפאזל עד הסוף, שום דבר לא באמת בסדר, לא משנה כמה הוא לכאורה כן.
וזה מצחיק איך שגלגלים יכולים להתקדם קדימה, ואפשר להמשיך ולנהל שגרת חיים מסוימת, וזה עדין לא מספיק.
ואני מסתכלת על כל מה שיש לי, ויודעת שיש כאלו שיגידו לי להגיד תודה על זה, ואני מודה על זה. אבל אני גם מסתכלת על מה שיש לכולם, ומבינה כמה חסר לי.
כי עדיין כשאני מורידה מהמשוואה את הקשר הנפלא הזה, אני בעצם נשארת לבד. הכי לבד שבעולם.
ואין לי מושג, באמת שאין לי מושג מאיפה לשאוב את הכוחות לסמסטר הקרוב.
ומצד אחד אני לא מסתירה את זה, ומצד אחר אני כ"כ לא רוצה להיות חלשה מולו. ואין לי מושג מה לעשות.
| |
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
