רק כי זה נכתב באותו יום, ולא פורסם עד כה מטעמי עצלנות.
חלק ראשון, של סיכום תחילת 2006 שלי.
אינג'וי (אם כי אתם ממש לא חייבים לקרוא, זה עוד פוסט היסטוריית אירועים שלא תעניין אתכם יותר מדי)
סיכום 2006
טוב, אני באמת לא יודעת מה איתכם, אני ב-2006 הספקתי לא מעט. ולחשוב שהשנה מכילה רק שלושה ימים עד עכשיו. ושלושה ימים, זה אחלה זמן לסכם.
בחצות שבין 2005 ל-2006, הייתי במיטה. והלוואי וזה היה מעניין. אבל זה לא היה.
דקה או שתיים אחרי, התחלתי לשמוע פיצוצים מבחוץ, ואז שמתי לב שכבר אחרי חצות, ושזה בעצם זיקוקים. החלק המעניין הוא, שלראשונה מאז שעברתי לאיפה שאני גרה עכשיו (שזה אומר מעל 5 שנים), יצא לי לגלות שעל הרי הגליל שרואים מכאן, אכן יש ציוויליזציה. עד כה, לא היה אף סימן שאכן יש חיים על ההרים האלו. לא ראו פנסים, אור או שלט ענקי של מק'דונלדס. ולפתע, משום מקום, ההרים מתחילים לנצנץ. בום. בום. בום בום בום. אני חושדת שייתכן ויש שם זן נדיר של בני אדם מנותק מהעולם, שעלה על המצאת אבק השריפה לבד.
קיבלתי אי שם בלילה סנטה שוקולדי ומרשרש. מקור הרשרוש התגלה כ"סמארטיז" (עדשי שוקולד של נסטלה) שהיו בתוך הסנטה משוקולד. יאמי.
בלילה לא יכולתי להירדם. אבל נרדמתי. אי שם לקראת 2. אולי אפילו אחרי.
אם להתחשב בעובדה שהייתי צריכה לקום ב-6 וחצי, זה אומר מאוד מעט שעות שינה.
ב-6 וחצי לא היו לי הרבה ברירות ואכן קמתי. אפילו אמא שלי עוד ישנה. אפילו השמש עוד ישנה, דמיט. ההשכמה המוקדמת הייתה עקב טרמפ שהובטח לי לאוניברסיטה, שם היה אמור להיות הפסיכו'. העדפתי לצאת שעה לפני הזמן, פשוט כי חברה של אימא שלי עובדת שם, ומכירה את המקום, ואני לא רוצה ליסוע לשם ברגע האחרון, ולמצוא את עצמי מחפשת איפה הבניין שבו אני אמורה להיבחן וכך מאחרת באיזו שעה (וכן, זה בדיוק מה שהיה קורה אם הייתי נוסעת לבד..)
לזכותי ייאמר שזו הייתה החלטה חכמה ביותר. לא רק שבאמת הגעתי לשם בזמן (יותר מדי בזמן), אלא היא גם מאוד הרגיעה אותי, והסיחה את דעתי. ולאדם לחוץ כמוני, זה מאוד נחוץ לפני מבחנים. זה בדיוק מה שהייתי צריכה. ניסיתי ללמוד כמה מילים. הספקתי לזכור אולי 3. אחת מהן אפילו הייתה במבחן עצמו. ייאי לי. החברה החליטה להתקשר לאימא שלי, אחרי שאמרתי לה שהיא בטח ישנה. השיחה הלכה משהו נוסח: "איזו אמא את? לא אכפת לך מהבת שלך? לא אכפת לך אם היא הגיעה בשלום לפה? ככה את מרשה לעצמך לישון כשהיא צריכה להיבחן עכשיו?", זה מאוד שיעשע אותי.
בכניסה לבניין של המבחן, הביאו לי שוקולד. שוקולד זה יאמי. שוקולד זה לא יאמי אחרי ששותים קפה, והכל במילא מתהפך בפנים בגלל הלחץ. אז לא אכלתי אז שוקולד. אפילו במבחן אכלתי רק 2 מטבעות שוקולד קטנים. וסוכריה. קטנה.
היו בוחנות מוזרות. הרגיש לי כמו בגרות. ממש כמו בגרות. רק ארוכה מדי.. סיימתי את רוב הפרקים איזה 5 דקות לפני הזמן. זה היה מוזר. וקל מדי. אבל אני אשתוק ואחכה לתוצאות. מרפי אוהב להוכיח את קיומו ע"י הפיכת החיים שלי לדפוקים, אז נראה מה יצא מזה.
בדרך חזרה, הייתי צריכה לקחת אוטובוס. יש רק אוטובוס אחד שעובר ליד הבית שלי, והוא מגיע פעם בשעה. התחילה להציק לי העובדה שאוטובוסים אחרים מגיעים פעם ב-10 דקות. אז החלטתי לעלות על אחד שמגיע לקניון שנמצא במרחק הליכה סביר מהבית. באותו היום "מרחק הליכה סביר" קיבל משמעות שונה לחלוטין, שכן את רוב הדרך עשיתי בזיגזגים, ולא משיכרון לצערי. יותר מעייפות וחוסר קליטה.
בבית אכלתי יותר מדי שוקולד (שליש סנטה ענקי, כולל הסוכריות, ברצף).
ואז נסענו לבית קברות (שנתיים..).
ואז קלטתי שאני יותר עייפה אפילו ממה שחשבתי.
ואח"כ עוד הספקתי לנמנם חצי שעה, רק שזה לא היה אפילו נמנום אלא סתם שכיבה בחושך, בניסיון לא להרגיש כלום. הניסיון נכשל. התעוררתי, הספקתי לראות קצת טלוויזיה, לפטפט עם נועה, לפטפט עם קוקי, להקליד עבודה לאימא, להתעייף אפילו יותר, וללכת לישון.
או-הו.. ללכת לישון.
אנשים, אתם לא מתארים לעצמכם איזו הקלה זו הייתה. ללכת לישון בלי להחזיק כרטיסיות מכוערות עם מילים עקומות וחסרות שימוש. אתם לא יודעים, מה זה ללכת לישון בלי החשש הזה מהבחינה המתקרבת ובאה. בחיי, פשוט התרגשתי ללכת לישון סתם ככה.
בוקר יום שני התחיל בצורה עקומה. ב-6:25 צלצל השעון המעורר, עקב חוסר הבנה קל בין הרצונות שלי (שיצלצל יום אחרי) לבין הרצונות של הפלאפון (לעשות מה שבא לו). אח"כ כבר התעוררתי לבד לקראת 9. תוך שעה וחצי, הייתי אמורה למצוא את עצמי בתחנת הרכבת. זמן מספיק לכל הדעות כדי להתארגן ולצאת. אבל עקב היותי אנשה לא נורמלית בעליל, כמובן כשב-10 וחצי אימא (טרמפ..) עמדה מחוץ לדלת, צעקה עליי שהיא מאחרת בגללי ושאני אסע לבד, והתיק שלי עוד לא היה מסודר. בסוף איכשהו הספקתי לדחוף לשם כמה דברים הכרחיים, ולטוס החוצה. לתחנת הרכבת (לא זו שאני נוסעת ממנה בד"כ, כי אחרי הכל הייתי צריכה משהו בכיוון הנסיעה של אימא) הגעתי בזמן, וזה מאוד נחמד. מה שלא היה נחמד הוא שמכונת הכרטיסים לא עבדה שם, והיה תור מאוד לא חביב, שברובו דווקא עמדו אנשים שלא היה להם דחוף להספיק לרכבת שהייתה אמורה להגיע עוד 2 דקות. הם גם מאוד נהנו לשאול את המוכרת-כרטיסים כל מיני שאלות נודניקיות, ועוד בשיא האיטיות. את הכרטיס עוד הספקתי לקנות כשהרכבת עוד הייתה בתחנה. אבל כל מה שנותר לי לעשות איתו, היה לראות את הרכבת מתחילה ליסוע בדיוק כשאני מנסה לעבור אליה.
זה היה רשע. וגרם לי לתהות איך אני מבזבזת בדיוק כמעט-שעה, על ספסל בצבע צהוב. התקשרתי לדי, להגיד שאין לי כבר סיכוי להיות ב-12 בעזריאלי..
-המשך יבוא-
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נראה לי שכן.
