וזה ילדים, למה אתם אף פעם לא תיסעו לעיר שמרוחקת ממכם יותר משעה וחצי נסיעה, באמצע הלילה, באמצע שבוע לימודים: [אני מתה לישון!]

למרות שזה תוכנן קצת מראש, החלטתי באופן ספונטני לחלוטין (וספונטני זו מילה מאוד יחסית, בעיקר כשמדובר בי) להצטרף לנסיעה הזו, שעד הרגע האחרון בכלל תוכננה להיות ברכבת, ולהאריך את המסע ביותר זמן, ובעיקר יותר זמן בחוץ בקור על עקבים שעוד לא התרגלתי אליהם לגמרי.

בכל אופן, קרה הדבר והוזמנתי למשהו שהיה מעין חזרה גנרלית של ג'קו אייזנברג, רגע לפני סיבוב הופעות ממשמש ובא.

הנוכחים הורכבו מכל מיני סוגים של אנשים, שעל הנייר זה נורא מוזר לערבב ביניהם: משפחה וחברים שלו, ממעגלים שונים, אנשים מ"הד ארצי" ו"טדי הפקות" [(בטמירה ירדני נתקלתי ליד השרותים ומכיוון שזה קרה רגע אחרי שהגענו ועדיין לא התאפסתי על עצמי, אפילו לא קלטתי שזו היא עד שמישהי שראתה שהחלפתי איתה מילה וחצי אמרה לי: "את יודעת מי זו הייתה?".. היום אבל, קיבלתי סמס מקוויקי שטען שפספסתי הזדמנות פז לגרום באופן כזה או אחר שנצנזר כאן, לכך שלא יהיו יותר כוכב-נולד-לרקודים למיניהם שבהפקתה. דמיט, פספסתי עם רוני ופספסתי גם כאן!) ... (את צביקה הדר ראיתי עוד לפני תחילת ההופעה, אבל מן הסתם זה הסתכם ב"ראיתי, עמדתי מטר וחצי ממנו ויופי טופי לי", ובצחקוק מוזר למראה ה"צביקה הדר עם חצי סיגר" בסוף ההופעה. אותי זה שיעשע. ומשום מה נורא השתפנתי לשלוף את המצלמה שלי. אני צריכה דיגיטלית..) ... (נצפו גם פליטי כוכב נולד 4 למיניהם כמו מישל, ועוד מישהו מכוכב נולד 5 שאני לא מכירה, אפילו מאיה רוטמן באה, אבל לא יצא לי לראות אותה אפילו.. =[) ... (נו, אתם מבינים את הרעיון.)] לכל הבליל הזה גם הצטרפה חבורה לא קטנה של בחורות בשלל גילאים (and I mean it) על תקן פורום המעריצים, או משהו כזה שאין לי מושג איך לקרוא לו.

בתור בת אדם לא משוחדת לחלוטין (באמת.) מחובתי לציין שההופעה הייתה טובה. 2 הסינגלים מתוך הדיסק שאמור לצאת (ואמור זה שם של דג בהתחשב בעובדה שהדיסק היה אמור לצאת עוד בחגים, באיזור ספטמבר) מתגלים כממוצעים לעומת מה שעוד יש לו להציע. (או כמו שיצא לי לפלוט באמצע אחד השירים: "ג'קו עושה גרואולינג?! Since fucking when?!" ובתור לא-חובבת גרואולינג מושבעת, אני חייבת להודות שהופתעתי לטובה.) שירים עם קצב טוב, ושירים שקטים עם מילים טובות, השאירו אותי עם רושם של "מעניין מה עוד יבוא בהמשך".

מתוך להקת הנגנים שלו בלטו בעיניי לטובה שניים בעיקר: גיא (גיטרה, החבר הטוב, ובנאדם שכמו שהוא גדול, ככה כנראה גם יש לו נשמה גדולה מהחיים, כי הוא היה נורא נחמד אלינו אח"כ) ואלון (קלידים) שהקפיצות שלו פשוט יושבות בול עם הקצב של השירים ובהחלט עונות על המטרה של לשלהב קהל. מי שבהופעה האקוסטית דווקא היה בסדר, אבל הפעם פחות התרשמתי היה און (גם חבר טוב שלו) שפשוט עמד כמו דחליל על הבמה ושום תירוץ של "לא צריך להאפיל על הזמר" לא יתקבל פה, כי יש רמה מינימלית של תזוזה שהייתי מצפה מגיטריסט, והוא היה רחוק מלענות עליה.

ביקורת קטנה ואחרת שיש לי זה למצבו הגופני של מיסטר ג'קו, שפשוט דורש יציאה ממה שנראה התת-משקל שלו כרגע. הוא הרזה המון ולא יזיק לו לעלות משהו כמו 10 קילו (וקצת אימונים תוך כדי) כדי להראות טוב יותר על הבמה..

מה שהיה מגניב הפעם, זה שהצלחתי לעשות מה שלא הלך לי בהופעה של היהודים. כן, מדובר פה בסדר גודל אחר לגמרי של סלבריטאות, אני יודעת, אבל נו, מתחילים בקטן:

הרבה דקות אחרי סוף ההופעה, כשגיא עלה לבמה לסדר ציוד, אימא ניגשה לדבר איתו ואני הצטרפתי טיפה אחריה, כי רציתי חתימה על הדיסק של ג'אמוס שקוויקי הביא לי פעם (ותודה לעבודת האבטחה בבית חולים מסוים). גיא, כמו שאמרתי קודם, היה ממש נחמד ואדיב ומיד חתם. תוך כדי שמתי לב לדף שמונח ליד איפה שהוא עמד, וחטפתי אותו מיד. הידד, יש לנו סטליסט! (מצרך נדיר בעיקר כי הרבה אנשים רצו אותו, אין לי מושג למה אף אחד לא טרח באמת לקחת אותו, הוא אפילו לא היה מודבק, ובעיקר כי עדיין לא יודעים איך קוראים להרבה שירים חדשים ולא מוכרים שלו.). לאחר מכן, שאלתי את גיא בנימוס, אם הוא יכול לבקש גם מג'קו שיחתום עליו (לא רצינו לגשת בהתחלה לחדר שליד הבמה..) והתגובה הייתה "בטח, בכיף!". אז ייאי לי.

בסוף, אבל ממש ממש בסוף, אפילו קיבלתי מג'קו חיבוק. בעצם, קיבלתי שליש מהחיבוקים שהוא חילק באותו ערב, וזה פרט מגניב למדי.

החלק העצוב בכל הערב הזה, היה שהיום הייתי צריכה להגיע ללימודים, בכל זאת. וההופעה התחילה רק קצת אחרי חצות. אה, שכחתי להגיד, זה היה בבארבי. בת"א. מה שאומר שרק לקראת 4 בלילה חזרנו הבייתה, וזה נחמד ליסוע בפורד פוקוס, אבל כשאי אפשר באמת להירדם בה, זה פחות משהו.

אני אסכם את הכל בזה שהיה בהחלט כיף וממש נחמד ואכן נהניתי, תודה ששאלתם.

נחשו למי בבית יש גם את דיסק הסינגל.

ובאמת קצת, כי הבנתי שלכתוב פוסט אחת לשבוע זה לא הפתרון האידאלי.

ביום חמישי שעבר, בערך בזמן זהה לכתיבת שורות אלה, מצאתי את עצמי בדרכי אל קוויקי, בפעם הראשונה היישר עד המעונות. הנסיעה עברה בשלום, וזה פרט מאוד ראוי לציון בהתחשב בעובדה שבחוץ חשוך ורוב כביש 4 נראה בדיוק אותו גבר, וגם בזה שהנהג היה סנילי ברמות מטורפות וכל פעם אמר לאנשים להזכיר לו להגיד מתי הצומת/התחנה שבה הם רוצים לרדת.

מסקנת סוף השבוע הייתה שסופי שבוע ארוכים הם דבר מעולה, אבל זה באמת לא חידוש כ"כ גדול.

[מממ... סמיילים בקטע, אני עוד אצטרך להחליט מה אני עושה עם זה..]

בערב שישי הלכנו לבדוק מקום שאמור להיות ממש ליד רופין, ושבוע לפני לקח לנו יותר מדי זמן לקלוט איך להגיע אליו הכי טוב, אבל מצאנו דרך מצוינת ("פרצה בגדר", תרתי משמע) ויצאנו לנו לבקר שם. קוראים לזה "מקום לחלום" ובעיקרון זה לא בית-קפה או מסעדה סטנדרטיים. זה בד"כ מעין מרכז של אומנים, אבל בסופי שבוע הוא הופך למקום חביב עם הופעות ג'אז ובית קפה. השמות של המאכלים בתפריט היו כ"כ מעניינים שפשוט לקחתי אחד למזכרת (זה בסדר, זה בסה"כ דף נייר, לא מסוג הדברים שתמצאו בכל מסעדה ממוצעת). והכי ייזכר לי זה המרק בצל ויין אדום שבא בתוך לחם אפוי והיה פשוט מעולה. פאי האגסים ייזכר בעיקר בזכות הדרך המעניינת שלהם לחיתוך אגסים ולעובדה שהוא באמת היה טעים. קיבלנו גם טעימות של סנגריה, שבהתחלה בכלל לא ידענו מה זה, ואחרי רחרוח וטעימה קלה גילינו שזה משקה טעים ביותר, רק שהדבר היחיד שהפריע לי זה שרציתי לדעת ממה זה עשוי, כי זה עשה לי רושם נורא מוכר. אז מסתבר שזה יין חם מבושל עם תבלינים ותפוחים, וזה נראה לי מוכר פשוט כי לפני כמה שנים טובות שתיתי משהו כזה אצל המורה למוזיקה, וגם אז זה השאיר רושם טוב. בשלב כלשהו, וקוויקי בטח יגיד לכם שנמאס לי, למרות שממש לא, החלטנו לעזוב את ההופעה והמקום, כי בסופו של דבר גם התחיל להיות קצת מאוחר ואיכשהו, זה היה יום ארוך.

ביום שבת עוד הספקנו להיפגש עם האחיות של קוויקי שבאו לבקר, והיה מאוד משעשע. [כן, איכשהו. למרות שהרגשתי ליד כולם כזאת צוציקית קטנה וחסרת חיים, או ניסיון חיים או דברים מעניינים להגיד, כרגיל, היה ממש משעשע.]

בין היתר, הספקנו גם לראות את "Big Cat Diary" באנימל פלאנט, שהפך בשבועות האחרונים לממש התמכרות שלי. (כן, יותר מפייסבוק, למרות שאי אפשר להשוות מבחינת הזמינות).

השבוע בגהנום עבר בערך כמו כל שבוע, רק שהפעם היה בונוס של חלוקת כרטיסי סטודנט וכל מה שנובע מכך. בשנה שעברה, זה היה נחיל המוני של אנשים שהתנפלו עליך עד שלא פתחת 20 חשבונות בכל בנק. הפעם, יימאר לזכותם שזה היה הרבה פחות מטריד, והרבה יותר שווה. כלומר, היה הרבה יותר קל להוציא מהם סתם מתנות, בלי שיגידו לך כל 2 דקות לפתוח חשבון, לתרום איברים או את נשמתך לתאגיד ענק כלשהו.

השלל:

-תיק, יומן ופנקס הנחות חביב שצריך לנצל (מאס"ט).

- טוש מדגיש קטן, המון פופקורן, ספר מוזר עם ציטוטים על "אושר"

- 2 מחברות ו-2 קרשי כתיבה (ועוד אחד שלקחתי לקוויקי)

- 3 מיני-סטיקים של axe (גם כן לקוויקי, שלא יגיד שאני לא דואגת לו P:)

- כוס קפה שבאה ממש בזמן כי רציתי משהו חם.

- 3 טעימות של יין (יין וואנאבי, יש שם רק 6% אלכוהול, אבל הוא היה חביב)

ואולי עוד כמה דברים קטנים מדי שאני לא זוכרת.

מה שלא היה טוב השבוע זה שהואלתי בטובי להצטנן. כן, חודש וטיפה אחרי שהייתי חולה, הנה זה בא שוב. יכולות להיות לזה מליון סיבות, אבל למזלי זה לא גרוע כמו הפעם האחרונה, ואני מקווה להחלים סופית עד מחר בבוקר.

[note to self: להשלים תרגול מד"ח שפספסתי כי לא היה לי כוח לקום "מוקדם" כשאני חולה.]

ובינתיים, הסמסטר הזה בסכנת הכחדה, והמצב על הפנים. אם מבטלים אותו, מן הסתם יש השלכות כבדות על העתיד, וגם אם לא, כבר בוזבז יותר מחודש, ואין לי מושג אם ואיך מתכוונים להשלים את הכל, זה הולך להיות ממש סיוט. או בקיצור, כמו שעדן אמרה לי לפני כמה ימים: "מצאת מתי להתחיל ללמוד".

זהו לבינתיים, אני אישית מקווה להחלים עד מחר..

שיהיה לכולם סופ"ש מעולה!

נ.ב. פרו זה נחמד.

מישהו הגיע לבלוג של קוויקי מחיפוש של "בדיחות טכניון". אני תוהה האם כדאי לי לאפשר תיעוד של מנועי חיפוש (הורדתי כי זה גרם לפרצופים לא רצויים להגיע לכאן) ולו רק לשם השעשוע שבעניין.

 - קשה ומאכזב. "

ותודה לסשה ממנו נחמס הציטוט באכזריות וללא כל בקשה, רק שאין לי ייסורי מצפון על זה.

מה אני אמורה להסיק מדו"ח מעבדה עם תוצאות מזויפות, שקיבל יותר מדו"ח מעבדה קודם שהגשנו, עם תוצאות אמיתיות?

סתם תהייה... אם קוראים פה בטעות מדריכי מעבדה, הם מוזמנים לשכוח מהשורה הקודמת. ^^

אתמול היה יום חביב ביותר שסוכם אפילו על ידי גברת אימא כ"מהנה וכייפי". או בקיצור: יצאנו לעשות שופינג.

השלל כולל חור עמוק מאוד בכיס, אבל פריטים די שווים שנקנו במבצעים די שווים בסופו של דבר:

- זוג חזיות יפות בסגנון שבכלל לא התכוונתי לקנות (ואת מה שבאתי לקנות בסוף גם לא קניתי. -_- כוחו של שופינג..)

- תחתונים (שבאופן הזוי דווקא ויתרתי אבל אימא התעקשה קצת שאני אקח) וגופייה יפה (שכנראה הפעם לא תהיה שימושית בתור "עוד גופייה ללבוש", מה שעד עכשיו דווקא כן עבד עם שאר הגופיות שקניתי שהיו בכלל "הלבשה תחתונה", הו וול..).

- מגפונים יפים (ונוחים! god bless hush puppies..) לאימא, אבל הם מתאימים גם לי ובהחלט ייחמסו ללא כל רחמים בהתאם לצורך.

- מגפיים שחורות ארוכות ויפות בשבילי, אמנם רציתי משהו ליום-יום, אבל זו הייתה אהבה ממבט ראשון, בעיקר כי הן מעוטרות בורדים (לא, לא ורודים ולא אדומים, הכל בשחור ומשתלב עם המגף עצמו) ואיכשהו נראות ממש טוב על המדף. על הרגל, וול, הן עדיין יפות אבל מה שהזוי בהן הוא שהן גרמו לי איכשהו לתהות על כל עניין אפנת ה"סקיני ג'ינס" מחדש, כי הן ממש דורשות כאלה (לאורך הרגל הן לא צמודות וקצת רופפות, דורשות שיתחבו לתוכן מכנס כלשהו, ומדדתי אותן עם הג'ינס הרגיל שלי וזה איכשהו עדיין נראה טוב).

- נעליים/מיני-מגף בשבילי, די לא-יפה אבל היה מספיק זול והוא אכן עונה על 2 צרכים בסיסיים שלי: הם בצבע שחור, ככה שזה מתאים לרוב הבגדים שלי לחורף, והם לא על עקב גבוה ככה שאפשר לרוץ איתן מבניין לבניין ברחבי הטכניון. (האש-פאפיז הן עדיין לא, ניסיתי אותן היום.. אבל לפחות לא יהיה לי חבל לזרוק אותם כשהם כבר ייהרסו).

- שמיכת פוך (את זה עדיין לא ניסינו..) כי בחורף שעבר זרקנו אחת מתוך השלוש שמיכות-חורף שהיו לנו, ובכל זאת, רצוי שתהיה בבית עוד אחת.

ויש כמה כמה שטויות שקיבלנו במתנה, אבל זה אכן שטויות.

בכל אופן, אני חייבת לציין שהשופינג הזה היה די ספונטני (בסה"כ באתי לקנות חזיה לבנה חלקה, זה הכל), אבל איכשהו ממש הוציא יום כיף איכותי עם אימא, וזה לא קורה הרבה..

אם כבר אימא, לגברת מגיע מזל טוב על כך שהיא גילתה היום (באיחור-מה) שהיא אכן סיימה את כל התחייבויותיה ומגיעה לה תעודת הוראה בפיזיקה. השנתיים שלה בטכניון הגיעו לסיומן, בעיקר עם סיפור משעשע מהבוקר, על זה שנתנו לסטודנטים ציון טוב בקורס שבו המטלה הסופית והעיקרית הייתה ממש חפיפניקית (אבל זה קשור להוראה עצמה, ות'כלס אימא שלי לא באמת צריכה שילמדו אותה את זה..) וגם לא ביקשו ממנה בסוף להגיש את אחד הדברים שהיה צריך להגיש בכתב. היא אמרה לי לא ללמוד ממנה, אבל זה רק שיעשע אותי וגרם לי לתהות עד כמה כל זה תורשתי.

ואם כבר הוראה, לא שיוצא לי לראות הרבה חדשות, למעשה כמעט ולא, אבל למה תמיד כשמראיינים מורים לגבי השביתה זה תמיד מסתכם במשהו נוסח "צריכים לשלם לנו יותר, אנחנו לא מקבלים את מה שמגיע לנו, זה לא בסדר, בלה בלה בלה."

אז כן, אימא שלי מורה, ואני מכירה את הכל מהבית, ושמעתי אותה אומרת את זה לאחת החברות בשיחת טלפון, אבל זה באמת מקומם, למה אף אחד, כשכבר נותנים לו את המיקרופון, לא אומר מה לא בסדר עם כל המערכת הזו, ומה לא בסדר עם ההצעות המגוחכות של משרד האוצר/חינוך (הידעתם שה-15% שהציעו עוד קודם, לפני שזה היה ה10% שאני שומעת עכשיו, הוא בפועל העלאה של פחות מ2.5%? וכן, ישבנו יחד וחישבנו את זה. תנו לי קצת קרדיט, לא סתם קיבלו אותי לטכניון.)..

מתחשק לי כ"כ לכתוב פוסט ענקי בנושא. רציתי לכתוב אותו עוד בשביתות מלפני שנים.. אני רק מצטערת שאין לי את הזמן לשבת ולכתוב הכל, ולנסח כמו שצריך שזה גם יישמע כמו שזה צריך להישמע.

והכי למה, למה כמעט לאף אחד לא אכפת?

ואם כבר, אז למה לאף אחד לא אכפת שעם כל השביתות האלה ומלחמות העולם השונות, עדיין לא היה לי אפילו סמסטר אחד נורמלי בטכניון?

(ובקצב הזה לא יהיה. סמסטר חורף אחד שנדפק, דופק חוץ מאת עצמו לפחות עוד 2 סמסטרים עוקבים.)

הארי זרק לי את זה באופן די סתמי לפני כשבועיים, אבל גיליתי שזה נכון: הדרך הטובה יותר להיגמל מפייסבוק היא להוסיף המון אפליקציות שונות, עד שכבר מאבדים שליטה על הכל. (כלומר: גאד דמיט, נראה לי שדף הפרופיל שלי שם נטען יותר לאט מהבלוג הזה, וזה אומר המון.)

ובפינתנו: "דברים שעתודאים ישלחו לך":

אבל משום מה, זה שיעשע אותי אפילו יותר.

עד כאן,

לילה טוב ושאוסף סופגניות ינחת עליכם,

סקאי.

^_^

יום רביעי, 14.11.07, עריכה, כי מצטברים פה דברים..

קודם כל, אחד הדברים המשעשעים היום היה פסל האדם והחתול ייץ. מישהו ממש השקיע בעניין, שמו לאדם כוס קפה, קרואסון ועיתון לקריאה, ולחתול קערה עם חלב (וניל! גאד דמיט, אני רוצה גם, זה לא פייר!), כשאפילו על הקערה היה כיתוב משעשע.

תמונה לדוגמה יש כאן (ועוד אחת בפלאפון של סשה, ותאשימו את חברת פלאפון הטיפשה בכך שהוא לא מגיע עם כבל להעברת נתונים למחשב -_-).

בניגוד לליז, שאיכשהו תמיד תיראה צעירה, אצלי המצב הפוך. כשהייתי בקושי בת 18, חשבו שכבר יש לי 20. לקראת סוף התיכון הייתי עוד צריכה לשכנע נהגי אוטובוס למכור לי כרטיסיות נוער ונו, אני יכולה להיות אינפנטילית בנפש, אבל לא ממש יאמינו לי ככה.

בכל אופן, לתת לי שנתיים יותר זה לא כזה ביג דיל, אבל כשביום ראשון, אחרי התרגול בבוקר (שיניתי לגמרי את המערכת שלי, אולי תמונה תצורף בעתיד) מישהו ניגש אליי ושאל "את עושה במקרה השלמות לתואר שני?", וזה בערך קבע את השיא החדש ל'עד כמה זקנה אני נראית?' .

ההרצאה של מצבי לחץ היום הייתה ממש מבדרת, פרט ראוי לציון למדי. אכן, השעה המאוחרת (ורוב מוחלט של לא-עתודאים שמעיזים לצחוק עליהם בכמויות) עושה את שלה...

השעה עכשיו היא 7:15 ביום חמישי ה8/11. אני רושמת את זה, פשוט כדי שאני אזכור את היום והתאריך, ורצוי שאשים לב לשעה, כי אני ערה מאיזור 8 בבוקר של יום רביעי ה-7/11, וכל היום/יומיים הזה נראה כמו שבירת שיא הערות שלי, ללא דקת שינה באמצע. רק הרגע חשבתי שהיה לי מקרה דומה בנסיעה מגרמניה לאיטליה באוטובוס, כשחיכינו בשדה התעופה של פרנקפורט (יוצאות משם גם הסעות אוטובוסים תיירותיות) והאוטובוס איחר בכמה שעות נכבדות, ואחרי שהוא הגיע עוד ציפתה לנו נסיעה של כ-13 או 14 שעות. אז זהו, שאז לפחות נמנמתי טיפה בנסיעה. הפעם, לא עצמתי את העיניים לדקה, וככל הנראה זה מתחיל להשפיע. (אז סליחה על כל השטויות שייכתבו בפוסט הזה מעכשיו והלאה.) מה שיותר נורא זה שאני גם לא אעצום אותן ממש עד השעה 12 היום (יש תרגול שאני לא רוצה כ"כ לפספס), מה שאומר 28 שעות ללא שינה רצוף. אבוי לי.

ובכן, אתמול (7/11) היה יומולדת כמעט עגול לאימא. היום עצמו היה מוזר כזה, כי לא ממש הלכתי לאף הרצאה (חוץ מהסתגלות, אבל זה לא יותר מדי נחשב. אגב, החלק הכיעצוב בקורס הזה, שככל הנראה פחות השקעה ועבודה, יתנו לי יותר נקודות מאשר קורס המעבדה לפיזיקה, שלוקח באופן אבסורדי בערך שליש מהזמן הלא יותר מדי פנוי שלנו!), וקמתי קצת אחרי 8, למרות שהשעון שלי צלצל כבר ב7:20 (כבר אמרתי שזה אסון לעצום את העיניים "רק ל-2 דקות").. ככה זה כשעצלנים מדי לקום בשביל להגיע בשעה שבה קבעתם לעבוד על ש"ב. אחרי שקמתי גם היה הזוי כי כבר התלבשתי והתכוונתי לצאת מהבית, כשמצב עד אז היה שמש, שמיים כחולים ומזג אויר נוח לכל הדעות. 5 דקות לפני שעמדתי ממש לצאת השמיים החשיכו, הופיעו מלא עננים כהים והתחיל לרדת גשם! הרבה בלאגן על בוקר פשוט אחד. -_-

ההספק ליום-חיים-בחווה היה היפטרות מש"ב בפיזיקה וחלק מהשאלות במל"מ, ותהיה תהומית עמוקה, שרק העמיקה עוד יותר, לגבי למה לכל הרוחות נותנים לנו שיעורי בית, כשלא היו אף הרצאות במקצוע, במקרה הטוב היה תרגול אחד וסדנה אחת שגם בהם לא הספיקו את כל החומר הנדרש כדי לפתור את שיעורי הבית?

בכל אופן, עם היום הדי עמוס, עוד הספקתי לקנות לאימא זר פרחים לפני שחזרתי הבייתה, ואיכשהו עדיין הצלחתי להוציא ממנה פרצוף מופתע למראה הזר. הפעם המחמאה שלי חוץ מההתלהבות שלה, הייתה מהרחוב. שתי נשים די מבוגרות שעברו לידי כשהייתי עם הזר והיו באמצע שיחה, פתאום נתקעו ורק כשהן עברו אותי לקח לאחת מהן להיזכר במה שהיא רצתה להגיד. ה"מחמאה" השנייה הייתה פשוט מחתול רחוב ליד הבית שלי, שלמראה הסרט שעל הזר שהתנופף ברוח הדי חזקה, התחיל להסתובב לידי ולילל. אם החתול מרוצה, זה סימן לזה שאימא תהיה מרוצה, וכך בעצם גם היה. גם המתנה מקוויקי הרשימה והתקבלה באורח מופתע לטובה ביותר.

שווה! זו המילה העיקרית שיש לי על ההופעה של היהודים.

קודם כל, תודה לענת שהחליטה באופן ספונטני בסופו של דבר לבוא איתי להופעה (אחרת לא הייתי מוצאת את עצמי שם, ובמבט טרי מאוד לאחור, בהחלט הייתי מצטערת), ואפילו לארח אותי בחדרה הקט עד שיתחילו ליסוע אוטובוסים מהגהנום החוצה.

למה שזה לא יהיה שהיה מסיבת הפתיחה, לא הגענו ממש (אני בספק אם בילינו שם יותר מחצי שעה של "מסיבה" עד שהתחילה ההופעה), וממש לא אכפת לי כי נסעתי רק בשביל ההופעה של 'היהודים'. והיה כ"כ מעולה! אמנם הסאונד באמת היה על הפנים, אבל עדיין נהניתי מכל רגע. מה גם שלעומת ההופעה של נייטוויש (ובינינו אלה 2 הופעות הרוק ה"אמיתיות" שהייתי בהן עד כה, כי אני לא מחשיבה יותר מדי את כל מופעי הענק סטייל עיר הבירה/קוקה-קולה ושות') התחלנו מלעמוד בערך בשורה 8, כשכל הזמן התקדמנו והיינו די בשורה 5-6 רוב ההופעה, כשבהדרנים (כי יש 2 ואני נורא אוהבת את הרעיון הזה ^^) כבר עמדנו פשוט בשורה שנייה כשלפנינו רק כמה בנות שלא מסתירות כלום. לעזאזל, נגעתי בגיטרה-בס של סטרול כשהוא הניף אותו לעבר הכמה אנשים מקדימה בקהל. [!]

בכל אופן, היה שווה לחלוטין, גם אם זה היה רק שעה וחצי. ואני אומרת "רק" קודם כל כי בסיבוב ההופעות של "פורטה" ההופעות הן של 3 שעות בערך, ו"רק" פשוט כי הזמן טס! לשם שינוי באמת באתי להופעת רוק כשאני מכירה את כל השירים של הלהקה והיה פשוט אדיר, והזמן טס מן הסתם. סימן נוסף לזה שהיה ממש טוב הוא שאני לא זוכרת שהייתי כ"כ צרודה אחרי הופעה. פחדתי שעוד שנייה נקרע לי איזה מיתר קול או משהו.

השילוב בין השירים הותיקים שלהם לבין השירים מהדיסק היה גם הוא טוב מאוד, ובקיצור, אני לא צריכה להוסיף עוד מילים ושורות כדי להגיד שבסופו של דבר, נורא נהניתי ויצאתי משם עם תחושה של "אני רוצה עוד!".

השיר שנתקע לי השבוע בראש: (ניו-יורק סיטי עדיין נתקע לי בראש כל כמה זמן גם אם אני לא שומעת באותו יום את השיר..)

חופשי / היהודים

שוכב על החוף
את הראש שם על חול רטוב
השמש צובעת
את האופק בצהוב
רוצה לא לכאוב
רוצה רגע לא לחשוב
לגעת ברוח
לתת לגל לשטוף

והוא חופשי להאמין בכל
בכל מה
בכל מה שהוא רואה
ולהקשיב לרעש ים כחול
זה כל מה
זה כל מה שהוא רוצה
זה כל מה שהוא

כתב מכתבים
גילה שהוא בחיים
סיפר שהצליח
עבר ים טיפולים
וככה הוא נח
השקר יפה כל כך
על שפת ים בהודו
יושב לו מחויך

והוא חופשי...

איבד חברים
איבד בית והורים
איבד מצב רוח
אבל מצא את אלוהים
והוא עדיין בחיים
בכל זאת לפעמים
האור בא מבפנים

והוא חופשי...

סימנים לכך שאת ערה יותר מדי זמן:

1. את קוראת את הכותרת של הכתבה הזו ("מכשפות ואגרטל מתמגנט", ככה זה לפחות מופיע בקישור מהדף הראשי), בתור "מכשפות ואינטגרל מתמגנט". מצד שני, זה יכול להיות גם סימן לזה שאני נמצאת בטכניון יותר מדי זמן.

2. את לא באמת יודעת איזה יום עכשיו, וכשמתחיל לרדת גשם עם השחר, את חושבת לעצמך "אבל ירד כבר גשם בבוקר!" ורגע אחרי זה קולטת שזה לא הבוקר של היום הנוכחי.

3. אין אף תגובות חדשות בישרא להגיב עליהן, מהפעם האחרונה שבדקת, שהייתה באמת אתמול. (למרות שהסעיף הזה סתם טיפשי, בעיקר אם מדובר באנשים מכורים שבודקים הודעות חדשות כל 2 דקות ובאמת מצפים למשהו חדש.)

סקאי, צרודה מאי פעם ומתה לישון, INC

20 וחצי (כמעט) שנים הוא הזמן שאני חיה על פני כדור הארץ.

שבועיים לפני הזמן החלטתי שהגיע הזמן להפסיק לשמור אותי בבטן.

3 שנים מינוס שבועיים הוא הגיל שהייתי בו כשנחתנו בארץ (ו"נחתנו" כולל בתוכו את אימא שלי, סבא שלי ואותי).

3 דירות עברתי באותה שכונה, באותה עיר בארץ. ואולי בגלל זה קשה לי להתרחק מהכחול של הים.

שנתיים הלכתי לגן טרום-חובה כי כבר אז הרגשתי שגנון ומעון זה "לא לרמה שלי". מאחד הגנים עברתי בדיוק אחרי יום, לאחר שחזרתי ממנו הבייתה ואמרתי לאימא שלי ברוסית: "אני לא רוצה להיות עם הצוענים האלה.". אימא טוענת שמעולם לא שמעתי את המילה "צוענים" לפני זה. oO

9 הוא הגיל בו התחילו לא מעט צרות שגרמו לבעיות הביטחון העצמי הנמוך שלי כיום, בין היתר.

זה גם בערך הגיל בו השיער שלי החליט באופן סופי שהוא לא רוצה להיות בלונדיני.

שנה, בערך, הוא הזמן שבו הצלחתי לשמור על קשר כלשהו עם מי שהייתה פחות או יותר החברה האמיתית האחרונה שהייתה לי לקראת סוף היסודי.

מה שבהחלט מכריז על שיא בתור – שנתיים וחצי, שזה הזמן מסוף התיכון ועד היום שבו אני משתדלת לשמור על קשר עם ליז ועדן וגם קצת לנה (למרות שאיתה זה יותר בא בגלים..).

16 הוא הגיל שבו התנשקתי לראשונה, ואלוהים יודע מתי, אם בכלל, זה היה קורה אם לא אז.

6:00 היא השעה בבוקר, במקרה הטוב, בה הייתי מתעוררת בתקופת חטיבת הביניים, כש- 8:45 היא השעה בה התחיל השיעור הראשון. הסיבה לכך הייתה אימון כמעט יום-יומי בשחייה שאימא התעקשה עליו, והאמת, אני מודה לה על כך.

לא כולל השבועיים האחרונים, שהם כאילו סמסטר ג', 5 וחצי שנים זה הזמן שבו למדתי בטכניון בשלל מסגרות. (כיתות ד'-ז', י"א ועכשיו).

לא כולל מעבדה, 92 זה הציון הכי גבוה בבחן/מבחן שהוצאתי שם אי פעם. זה היה בחן האמצע באלגברה 1 מ' שעשיתי בי"א.

יומיים אחריו סבא שלי נפטר, ואת הקורס סיימתי עם ציון שלסטודנט רגיל נחשב לסביר ביותר, אבל לי לא איפשר להמשיך ללמוד שם במסגרת בה הייתי.

אם כבר סבא, 4.11 (מחר) הוא היה חוגג יום הולדת 94. יום הולדת שמח סבא (:

11 וחצי (בערך) שנים למדתי לנגן על פסנתר, עד שהתחיל לכאוב לי התחת בסוף י"ב ונהייתי רשמית ילדה עצלנית. אי שם במחצית הראשונה תבעתי את הביטוי "חבל על הידיים" בהקשר לאימון לא מוצלח בנגינה. מאז, זה קלאסיקה אצל המורה שלי.

X (אני צריכה לעשות מחקר מעמיק מדי בשביל לבדוק כרגע) שנים ביליתי בבית ספר ערב רוסי שדאג להעשיר את עולמי בשנות היסודי. למדתי אז שירים ברוסית בע"פ, מיתולוגיה יוונית ורומית (והלוואי והייתי זוכרת משהו..) ואפילו פיזיקה בגישה נורא מעניינת, ואפילו ספורט. היה נחמד.

36 (נראה לי) זה מספר היחידות שיש בתעודת הבגרות שלי. 99 הוא הציון הכי גבוה (אנגלית) ו- 87 הוא הכי נמוך (מדעי המחשב).

729 הוא הציון שלי בפסיכומטרי. נקודה אחת לפני רפואה...

1 ורבע שנים (and counting!) נמשכת מערכת היחסים הראשונה שלי. ותודה לבחור הזה.

לא כולל אוקראינה (בה נולדתי), 4 הן מספר האדמות שהן "לא ארץ ישראל" שכף רגלי דרכה עליהן. לשם הטריוויה: סיני, גרמניה איטליה וטורקיה, בהכרח בסדר הזה. וכל זה נעשה רק מסוף י"א, ובעיקר בשנה האחרונה.

10000 הוא בערך מספר הפעמים שחשבתי לעבור למסלול חשמל-פיזיקה.

10000 הוא גם מספר הפעמים בזמן האחרון שהגעתי למסקנה שאני לא אעשה את זה, כי אני פשוט לא אשרוד.

-1.5  הוא המספר שלי במשקפיים בשתי העיניים. רק שתדעו, שהוא כבר לא עדכני ואני מתכננת לבדוק את העניין השבוע.

164 הוא מספר הסנטימטרים שאליהם אני מתנשאת. ותודה לאחות בקופ"ח שהרסה לי את המחשבה שאולי הספקתי לגבוה קצת מאז כיתה ח' (שאז, אגב, הייתה הפעם האחרונה שטרחתי למדוד את הגובה שלי עד עכשיו...)

302 הוא השם (המלא האמיתי, זה בסדר) שלי בגימטריה.

19 הוא הגיל שבו לראשונה למדתי לאהוב בירה איכותית. ושוב, התודה כולה אליו.

0 הוא מספר הפעמים שבהן שתיתי אלכוהול עד אבדן הכרה.

1 הוא מספר הפעמים שבהן שתיתי מרטיני (אמנם לא רק כוסית אחת) כדי לגלות שאם יום אחד אני אשתה קצת יותר ממנו, הסעיף הקודם ככל הנראה לא יהיה תקף.

15 וקצת הוא הגיל שבו לראשונה היה לי מחשב (ו"לי" אומר לא פרטי משלי אחרי שלכל הבית כבר היה, אלא בכלל, בבית). וגם אותו לא היינו קונים אז ככל הנראה, אם לא הייתי מגבירה מדעי המחשב לבגרות והייתי חושבת שאני באמת אצטרך מחשב כדי ללמוד לזה. אותו מחשב אגב, משרת אותי נאמנה (לפעמים פחות ולפעמים יותר) מאז ועד היום.

160 GB נוספים קניתי בשבילו ביום חמישי. עכשיו רק צריך למצוא מישהו שיתקין לי אותם.

1 המשך עוד יבוא...

מה היא החיה האהובה עלייך?
חתול ^^

האם יש לך חיה בבית?
לא.


[נכון שאימא לא נחשבת?]

עד כמה את אוהבת חיות?
מה זה "עד כמה"?
הממ, אוהבת וזהו.

מי יותר חמוד כלב או חתול?
חתול.
למרות שיש לא מעט כלבים שבהחלט עונים על ההגדרה של "חמוד".

חשבת פעם להיות צמחונית?
כן, כמה פעמים בחיי..
זה עבר לי.

מה דעתך על ניסויים בבעלי חיים?
עקרונית נגד.

מצד שני, לא מעט ניסויים בבע"ח בסופו של דבר מלמדים אותנו על העולם, איך הוא פועל והכל.
זה נורא תלוי..

סדרי את החיות על פי האהבה שלך כלפיהם: פרה, חזיר, כבשה, נמר, סוס.
סוס
נמר
פרה
כבשה
חזיר

[ואני מכירה את זה...]

האם את מאמינה בגלגול נשמות של חיות?
לא יותר מדי

כשאומרים לך את המילה "חיה", איזו חיה עולה לך בראש באופן אסוציאטיבי?
שילוב של יותר מדי!

עדכון, תוספות לפוסט ושלל שטויות נוספות יבואו בהמשך.

בינתיים, חודש חדש שמח לכולם! P: