בסופו של דבר, זה ממש לא משנה מה אתם עושים הערב, איפה תהיו, עם מי תתנשקו או על אילו זיקוקים תסתכלו..

העיקר, שתהנו מהחיים,

ושתהיה לכולכם שנה נהדרת.

Happy New Year

ס נובים גודום (כמו שאומרים ברוסית..)

ושיהיה לכולם רק טוב (:

מה, מה הקשר? סילבסטר או לא סילבסטר?

כמה שעות את ישנה בד"כ? האם זה מספיק לך?
בין 6 ל-8.
מכיוון שבד"כ זה נוטה לכיוון ה-6, בקושי 7, אז לא, זה לא מספיק. אבל בשביל זה יש סופי שבוע, השלמת שעות ^.~

באיזו תנוחה את ישנה (על הגב, על הצד, על הבטן)?
על הצד.. בד"כ. או על הגב.
בד"כ על הצד...

האם את מאמינה בכך שחלומות חוזים את העתיד?
אני מאמינה שאי שם, יש בזה משהו.
ממש את העתיד, אולי לפעמים.
בד"כ זה יכול לשקף עולמות פנימיים של אנשים, שלפעמים מכילים רצונות כלשהם. ויש קלישאה שאומרת שאם רוצים משהו ממש חזק, זה יקרה, ככה שאם חולמים על זה, יש מצב שזה אכן יתממש ^.~

האם את נוטה לזכור חלומות לעיתים קרובות?
לא לעיתים קרובות, אבל זה בא בצרורות. נגיד, אם יש כמה לילות שאני לא זוכרת חלומות, ואז פתאום לילה שכן זכרתי כמה חלומות מתוכו, סביר להניח שלמחרת אני גם אזכור. ואז שוב תבוא תקופה בלי שמץ של זיכרון, ואחריה עוד כמה ימים וכן הלאה..

מהו החלום האחרון שחלמת ושאת זוכרת? מתי חלמת אותו?
לפני כמה ימים..
ובלעכס, הוא מוזר מדי. יהיה קשה אפילו להעלוות את זה לכתב.
תסתפקו במידע שהמוח שלי מעוות והזוי מדי. ושאם היו מסריטים את החלומות שלי, או חלקם לפחות, הייתי מרוויחה לא מעט כסף מהפקה של כל מיני סדרות מוזרות..

מהו הסיוט הכי נורא שחלמת?
אממ.. לא יודעת אם זה היה סיוט, טוב זה כן.
אבל אי שם בכיתה ו' או ז' (נראה לי ו'), אני זוכרת שישנתי, וחלמתי שמישהי באיזשהן נסיבות (אותן אני ממש לא זוכרת) שולפת חרב, ממש ארוכה, ופשוט תוקעת/משספת/חותכת/וואטאבר אותה בראש שלי, ככה מלמעלה. זה ממש הפחיד אותי, כי פשוט הרגשתי את זה באותו זמן. התעוררתי עם זיעה קרה ממש בקרקפת (איפה שהחרב נתקעה בי), והבנתי שמכאן התחושה הזו, שבחלום, הרגישה ממש כמו דם אמיתי שנשפך לי מהראש.
oO

האם את מאלו שמעדיפות לישון כל היום?
האמת, תלוי.
בעיקרון כן. אבל זה כי לרוב החיים שלי משעממים במילא, אז עדיף לישון. אבל אם אתם מבטיחים לי יום מלא פעילות ודברים מעניינים, אני אוותר בהחלט על האקסטרא שעות שינה שלי.

שאלון, נלקח מכאן.

עשית את שביל-ישראל?

שו? לא. מה זה?
עשית חוף-לחוף?

נופ.
עשית באנג'י?
לא. (אני מאכזבת -_-)

עשית את האנקונדה?

כן! הא הא! הא הא הא!
עשית חביתה?

יאפ
אתה לוקח רטלין?
לא.. (אתם חושבים שאולי כדאי?)

אתה מעתיק במבחנים?
בואו נקרא לזה: "הייתי נוהגת לשתף פעולה עם הסובבים אותי בזמן בחינות". מה רע בקצת עזרה לזולת, כשבתמורה מקבלים לפעמים עזרה דומה? P:

אתה אוהב את ההורים שלך?

אממ.. נו, נגיד שכן. אבל לא תמיד.
אתה רב עם ההורים שלך הרבה?

תגדירו בבקשה "הרבה".
באיזה גיל היית רוצה להיות?

אממ... 17-18 ככה..
איך היית רוצה שיקראו לך?

סקאי. P: סתם, לוידעת. oO
כמה ילדים אתה רוצה שיהיו לך?

קצרצר וחביב, כמו שצריך.

תהיתי האם לעשות סיכום שנה, עוד בבוקר פתחתי במרתון קריאת הבלוג מלפני שנה ועד עכשיו. אחרי כמות מאוד מצומצמת של פוסטים הפסקתי. אוף, כתבתי יותר מדי פעם, אי אפשר לסכם שנה שלמה. אז אני בהחלט מוותרת על הרעיון כרגע.

אתמול יצא לי לקפצץ בהתלהבות (זה קורה הרבה מעל לממוצע לאחרונה) כי בסימולציה שניסיתי לעשות בבית, יצא לי ציון של 701, היום הספקתי לחזור לתחום של קצת מעל 645. נו טוב, זה גם אחלה.

לילה טוב לכולם!

הממ... אני תוהה. עד כמה אני נורמלית אם משהו מאוד מביך ולא נעים, גורם לי לחזור הבייתה ולרקוד ריקודי אוגה-צ'אקה טיפשיים?

הייתי לפני פחות משעה אצל הרופא. הייתי צריכה להוציא אישור רפואי. לכל אלו שלרגע תהו מה קרה לי, במה הספקתי לחלות בימים קרים שכאלו ועוד יותר, איך באמת הצלחתי, אני אהרוס ואומר שסתם הלכתי אליו, אפילו בלי להיות חולה, כי אני צריכה פאקינג אישור כדי להיות חולה.

אחרי 3 שיחות בנות דקה וחצי עם אימא שלי אתמול והיום, החלטנו שאני צריכה להתלונן בפניו על כל מיני תסמינים שהוא לא באמת יוכל לבדוק. זה נסגר בכאבי ראש, חולשה, בעיות עיכול, חום, סחרחורות וכל מיני שטויות כאלו. לפני שיצאתי, פחדתי שהדיאגנוזה שלו תהיה משהו נוסח: "ילדה, את בטוחה שאת לא בהריון?" אבל התנחמתי בכך שאימא שלי לא באמת תיכנס איתי לשם, וגם בעובדה שבכל זאת אני לא. אחרי המתנה קצרה, נכנסתי בחשש קל (אממ.. נו, אני שונאת להיות במצבים שאני נאלצת לשקר, ואחרי הכל, אני לא חובבת רופאים במיוחד) והתחלתי לגמגם את הסיפור, פחות או יותר. הבעיה הייתה לא בדיוק הסיפור, אלא הבדיקה. למה לעזאזל הייתי צריכה להמציא משהו שיגרום לו להגיד לי לשכב על המיטה המגעילה הזו של הרופאים, ולדחוף אצבעות בכל הבטן שלי? הרגשתי כמו היצור הזה של הפילסברי! אנשים, זה היה טראומתי. טראומתי ביותר. נשבעתי לעצמי שאין מצב שאני חולה באמת עד סוף השנה הזו לפחות. אני פשוט לא אוכל לחזור לשם לא בקרוב, ואני לא בטוחה שגם אח"כ. >.< פוי.

מה שכן, בכלל לא ציפיתי לקבל אישור מעבר ליום שלישי. אפילו חשבתי שאם הוא יראה שעכשיו אני בריאה, הוא בכלל יביא לי רק על אתמול והיום. יצאתי ממנו עם אישור עד יום רביעי שזה שווה ביותר, ומספק לי חופש עד יום שני הבא (כולל). לא שזה יהיה ממש חופש, אבל לדעת שיום שני חופשי, הופך את החצי של יום ראשון הקרוב ואת יום שני הבא למאוד מאוד מבטיחים ונחמדים.

לקח לי קצת זמן להבין את זה. רק כשחזרתי הבייתה, פתאום הבנתי שאני יכולה לשבת בשקט (יחסית..), השגתי את האישור, ושהרופא יקפוץ לי. ייאי לי, וזהו!

פה (פה זה בדרך מהסלון לחדר), פחות או יותר, קלטתי שזה אכן נחמד. ואי שם בחדר התחלתי לפצוח בריקוד מטורף שאם היה נעשה בציבור, היה גורם לכל האנשים לחשוב שאני על ספידים או משהו. (so that how it feels? ^.~) 

[ואוי למזג האויר שיהרוס לי! כדאי לו מאוד להשתפר עד שבוע הבא]

מסקנת היום: לחם עם שעווה זה לא באמת טעים. לא ניסיתי, אבל זה נראה מוזר. (או: לכו תסבירו לאימא שלכם, שברגע שמוציאים לחם מהמקרר עדיף לשים אותו בשקית חדשה, או לכל הפחות אחת שהיה בה אוכל אחר קודם, אבל ממש לא בתוך השקית שממנה הוצאת את החנוכיה אתמול).

(בפוסט הקודם יש מסר מאוד חשוב לאומה.)

בגלל שאני לא אתחיל לשלוח עכשיו הודעות אישיות, אבל אני גם לא מסוגלת להשקיע עכשיו בלהכין משהו יפה, ואני גם לא ממליצה לאנשים ליצור איתי קשר השבוע (אלא אם אתם ממש מזוכיסטים ומוכנים לספוג צרחות של "אהההה! הצילו! אמא'לה! אהההה! לא רוצה לא רוצה לא רוצה!") אני אכתוב פוסט קצר ותכליתי:

חג פירומניה (AKA חנוכה) שמח לכולכם!

מכל ה3>

סקאי.

"ג'ורג'ט" (במבטא ערסי כבד) הינו בשום פנים ואופן אינו שם הולם לפיה.

גם לא "רד בול", וזה ממש לא משנה שיש לה כנפיים.

האם את סובלת/ אי פעם סבלת מהפרעת אכילה כלשהי?
לא עד כמה שזכור לי.

הפרעת האכילה היחידה שלי כרגע, היא עצם האכילה של ארוחות שאמא שלי מכינה. כי אפילו הדבר הכי פשוט, הופך פה למתחכם, והכל טעים, ואני כבר חודש מנסה להכריח את עצמי להתחיל איזו דיאטה די מוצלחת שיש לי, ואני לא מצליחה כי הממ... נו, קשה לעמוד בפיתויים.
-_-

האם את אוכלת בשביל הכיף או בשביל לשרוד? (חיה בשביל לאכול או אוכלת בשביל לחיות?)
בשביל לשרוד בכיף =]

האם אכילה מלווה אצלך ברגשות אשמה?
האכילה עצמה לא. הבהייה בתוצאות של האכילה, לפעמים כן.

את מעדיפה לאכול בסתר או ליד אנשים?
אממ... לא כזה משנה לי. די התרגלתי להערות של אנשים שחושבים שאני אוכלת מוזר, וזורקים איזו הערה פה ושם, כבר קשה לחדש עם זה, אז באמת שלא אכפת לי.

מה תגובתך למראה אנשים שמנים ברחוב (או בכל מקום אחר)?
~God please help me not to become like this~
פחות או יותר...

הם לא מפריעים לי אישית, אני רק תמיד מפחדת להגיע למצב הזה של ממש השמנת יתר... :/

אנשים שמנים צריכים לרזות, להשלים עם מה שיש, או להיכחד מהעולם?
אנשים באשר הם צריכים להיות איך שנוח ובא להם.
אם לאדם שמן נחמד להיות כמו שהוא, שיהיה לו בשיא הכיף, זה בכלל לא חשוב.
יש אנשים שמנים שהם מקסימים ומאוד יפים כמו שהם, ככה שזה די תלוי בהרגשה האישית של כל אחד ואחד.

מה השריטה הכי גדולה שלך לגבי אוכל?
אממ... אוכל טעים?
i'm not too picky

כל מה שטעים, נאכל בכיף =]

האם את סופרת קלוריות?
לא.
אולי אני צריכה באמת... oO

מה ההגדרה שלך להפרעת אכילה? האם את חושבת שיש לך גישה בריאה לאוכל?
הפרעת אכילה -בודקת באנציקלופדיה- ~בעצם, למי יש כוח~ נו, בגדול, כשהרגלי האכילה של אדם משבשים איכשהו את חייו.
לי אולי יש, לאמא שלי, אולי גם יש (ליתר דיוק אצלה זה "הפרעת הכנה"), אבל עם האוכל שהיא מכינה, מאוד קשה לשמור על הרגלי אכילה או סתם דיאטה כלשהי..

מה השריטה הכי גדולה שלך לגבי אוכל?
השאלה הזו באה בתור נקמה לאלה שענו משהו בפעם הקודמת ששאלתם, רצו לאכול את מה שהם ענו, כי מן הסתם זה עשה חשק, ועכשיו אתם שואלים שוב, סתם כדי שחצי מהבלוגרים בישרא ישמינו עוד יותר תוך כדי מענה לשאלונים תמימים לכאורה?
~עליתי עליכם~