הוא לראות עשרות ילדים קטנים (קטנים זו מילה יחסית, איכשהו לא יצא לי לראות יותר מדי אנשים מבוגרים מדי) מסתובבים להם בכיף בכל רחבי הטכניון עם חיוך מרוח על הפרצוף.

חלקם אפילו העזו להיכנס לתרגול שלנו במל"מ אחה"צ.

לא יודעת מה איתם, אבל אם ללא כל הכנה מוקדמת הייתי שומעת שלוש פעמים במשפט אחד את המילה "רקומבינציה" ועוד מושגים כמו "התמרת לפלס" הייתי בורחת מהמקום במהרה. לעומתי, מסתבר, ישבה חבורת בנות שלקח להן מלא זמן לקלוט שאולי לא כדאי לנשום אוויר פישבכי יותר מדי, כשאחת מהן אפילו העתיקה מהלוח דברים למחברת שלה. (מי אמר הזוי ולא קיבל?)

בנוסף לכך, חבל שלא עשינו את זה, אבל עם כל ההתקהלות באמאדו, היה צריך להראות להם את לוח הציונים של המבחנים בפורייה, כדי שעם כל ההרצאות והסיורים שעשו להם היום, לא יעוורו אותם יותר מדי מהמציאות הקשה.

בפורייה אגב, הואילו בטובם לתת פקטור של 5 נקודות "בשל בעיות פסיכולוגיות שהיו עלולות לכאורה להתעורר בזמן המבחן" - תודה באמת. זה כמובן לא עזר לי לעבור.

חוצמזה, לנה הייתה שם היום בטיול משלה, וחבל שלא יצא לי לראות אותה. זה בהחלט לא מונע ממנה להשתמש בי כמישהי שלכאורה יודעת מה קורה בכל הפקולטות בטכניון וממש יכולה לעזור בהתלבטות שנעה בין מכונות, דברים שקשורים לכימיה ותעשייה וניהול. (ואתם קוראים לי לא החלטית... )

חבל שזה יהיה בלתי אפשרי לארגן בארץ דברים כאלה.

ראיתי המון סרטים בסופ"ש. (אני אפילו לא זוכרת את כולם, אבל "השתולים" פשוט מעולה!)

ביום ראשון יצוא יצאנו ליז ואנוכי אל עבר האופק, טוב נו לא, לעבר מסע קניות קצר, שאולי לא כלל יותר מדי חיפושי בגדים כמו שמסעות שופינג מסורתיים דורשים, אבל עדיין היה נורא כיף ומשעשע. את תמצית היום ניתן לקרוא בפוסט שלה, ואני לא מתכוונת להרחיב יותר מדי.

באמת צחקנו יותר מדי על תופעת האימו ועל משרד החינוך שפתאום יש לו תקציב למיגור התופעה (אבל לשלם למרצים, למורים ולהקל על סטודנטים קשה לו מדי) בעודו שוכח שנטיות התאבדותיות בקרב בני נוער זו לא תופעה חדשה כלל וכלל.

מצאנו לליז את כתר הפלסטיק האולטימטיבי (עכשיו, עדיין, נותר לי רק למצוא לה פוני ורוד הולם), וקניתי לעצמי מאגר חדש של קליפסים לשיער.

פינת הדברים שלא ידעתם על עתודאים:

- הם מעולים בחיסול שקיות מרשמלו. (הוכח היום, שוב.)

- הם נורא אוהבים לשחק בקליפסים לשיער שלי, עד כדי כך שתוחלת החיים שלהם יורדת פלאים. (מזל שהמציאו את חנויות ההכל בשקל.)

זה רק נדמה, אחרי המבחן בפורייה שאפשר לנוח. אבל בעצם, יש לי איזה 3 בחני אמצע ללמוד אליהם (אחד תקף ועוד מהווה 44% מהציון הסופי), עבודה לכתוב (אם המישהו שאני אמורה לכתוב אותה איתו עוד לא ברח לי סופית) וטונות של שיעורי בית להגיש.

מי אמר מוי כיף ולא קיבל?

[אה, חוץ ממני.]

המשך שבוע נעים לכולם.

כשנכנסים באמצע המבחן ואומרים שמאריכים אותו בחצי שעה, זה די סימן לכך שאפילו המתרגלים/מרצים שפותרים אותו תוך כדי, לא ממש מצליחים להתמודד איתו.

כשבמקום הבאזז המסורתי מחוץ לאולמן, של אנשים שמשווים תשובות, יש יחסית מעט אנשים, וגם מהם תשמעו רק "מה זה היה?" .. "מה זה המבחן הקשה הזה?" ושלל פנינים שמטרתן להביע אכזבה עמוקה ממבחן קשה..

וכשבאתם אפילו די מוכנים, אולי לא יותר מדי, אבל בהחלט מספיק, ידעתם נוסחאות ומשפטים בע"פ, ואף אחד מהם לא עזר לכם במיוחד לפתור יותר משליש מבחן...

הו, אז אתם יודעים שאתם בטכניון.

-_-

ואם זה לא מספיק, נחשו מי על הכביש המהיר ללהיות חולה?

shoot me.

בתרגול החזרה לקראת המבחן בטורי פורייה מחר:

המתרגל: "אם המרצה פותח את הקורס כשהוא כותב מד"ח על הלוח - תהיה בטוח בעיית מד"ח במבחן."

הו וול, אז כנראה שלא יתנו לנו לפתור מד"ח בתוך פורייה (מדובר בערבוב של 2 קורסים, שאולי יכולים לעזור אחד לשני, אבל הם בכל זאת שונים בתכלית), אבל הרבה צרות צרורות אחרות כן יהיו (כולל שאלות שהן חלק מהמבחן, אבל בעצם גם מגן. לחיי התחכום.).

זה לא שאני אוציא מחר ציון מזהיר, זה יהיה נחמד אם אני בכלל אצליח לעבור. אני שוב מוצאת את עצמי יום לפני מבחן לא מוכנה כמו שצריך, והאשמה העיקרית מוטלת עליי.

כן, אני לא יודעת איך ללמוד. או אולי יודעת איך, אבל לא יודעת להביא את עצמי למצב למידתי כמו שצריך.

אז מחר, אני אקווה לטוב.

ובינתיים, אם אני לא אפתור דברים, אני לפחות אעבור על פתרונות של תרגילים.

אחלו לי בהצלחה (או שלא). איכשהו אני לא דואגת יותר מדי, יש הרבה דברים חביבים שמצפים לי אח"כ (כולל דילמה מוסרית של האם להזניח את קוויקי ללילה אחד בשביל יומולדת של י', או שלא. הנטייה הזמנית היא ללא.), ומועד ב' רחוק מספיק כדי שאני אעשה את עצמי לומדת, ואולי תוך כדי אצליח ללמוד. (אני לא רוצה מועד ב', גם אם זה בלתי נמנע, גם ככה יש לי לעשות את מד"ח ומרוכבות, בנוסף לשאר הקורסים.)

הפנטזיה והמציאות אינן זהות. אז מה?

רציתי לסיים ב-"פרפקציוניזם הורג." אבל אני מאמצת לחיקי את הגישה האופטימית לזמן מה.

זה מגניב.

תוספות, 16.2.2008

לסיכום הביקור אצל קוויקי בין חמישי לשישי:

התחלפנו בתפקידים. עכשיו אני גונבת שמיכות.

(או: בולנטיינז-דיי באתי להתארח. יצאתי עם מפתח. )

או סתם משהו מציק מהחיים:

צרות באות בשלשות. דברים טובים בפחות.

אני לא יודעת אם זה מהזדהות או משהו,

אבל אני יודעת שתכננתי לעשות פוסט קצר וחביב על איזה יופי שאימא סופסוף תיקנה את הפלאפון שלה (אחרי השבתה של חודשיים אם לא יותר) ואני יכולה להראות לכם תמונה חביבה וגם לחוד חידה וכאלה.

אבל האמת היא שפתחתי וסגרתי את חלון העריכה לפחות 3 פעמים ואני לא מסוגלת לכתוב כלום.

יש לי כאבי תופת בשן ימנית אחת, ואני לא יודעת אם זו תוצאה של הרבה מדי ממתקים שתגרור סתימה חדשה וזכרונות מודחקים מאיזה "כיף" זה ללכת לרופא שיניים, או שאולי זה בגלל הזנחה של שיני בינה שמזמן אמרו לי שכדאי להוציא אותן לפני שהן גדלות לי, כי הן עוד איכשהו גדלות באלכסון ויכולות להשפיע על שאר השיניים. >.<

זה לא סוג המידע שאני משתפת בו בד"כ, אבל ארג.

כואב לי ומעצבן לי בגלל זה, ואני צריכה לשחרר את כל הקיטור הזה לאנשהו.

תתמודדו.

אחרי זיוני שכל רבים מצידי על איזה מציק זה לקבל טונות של ספאם מדי יום לויאגרה ושות', סשה שלח לי את הקומיקס הזה.

ואני תוהה - אם כבר, כ"כ קשה לכם להבחין בי אימיילים של בחורות לגברים?