טרי פראצ'ט כ"כ סגיד.

אם היה לי בלוג-סקס שכזה, זה כ"כ היה בתיאור/כותרת שלו.

[Mort, p.84]

בעוד פחות מ-12 שעות אני אצטרך לקום ליום הלימודים הראשון שאחרי השביתה. זה לא יהיה קל, אני יודעת. בתחילת הסמסטר, עד פסח, למדנו בקושי שבועיים, וכמו שכתבו באחד המיילים מתכן לוגי היום, זה אכן נראה כמו העידן הפרה-היסטורי במבט לאחור.

ואין כמו עכשיו, כדי לכתוב על מעללי הימים האחרונים (בקצרה, בקצרה, כי עייפתי מפוסטים ארוכים, וכי בכל זאת, אני צריכה לקרוא קצת דברים שקשורים לימודים בשעה הקרובה).

אירוע א': יום חמישי 24.5.07, אי שם בערב, אי שם בהרצליה פיתוח:

הוזמנתי באופן הזוי ביותר להופעה פרטית/סגורה של ג'קו אייזנברג (כן, אותו אחד שמיד אחרי הזכייה שלו ב"כוכב נולד 4" הספיק להיות מושמץ ע"י יותר מדי אנשים טיפשים, וללא סיבה אמיתית). מחובתי להודות שהיה מוזר, בעיקר בהתחלה, כי אני לא קשורה לחלוטין לקהל של אותו יום, ולא היה לי חשק לשום מינגלינג מעבר למינימום הדרוש. ההופעה גם התחילה קצת באיחור, כי הזמר המדובר הוא כנראה פרפקציוניסט בנשמה, ועשה המון חזרות, גם כשכבר הקהל שלו התמקם על ידית הדלת של המועדון (בחיי, אי אפשר לקרוא לזה אפילו מועדון. אני לא יודעת מה ההגדרה הרשמית למקום שכזה שהוא בעצם בר עם במה להופעות).

ההופעה עצמה הייתה טובה. כי בסופו של דבר ג'קו הוא זמר מוכשר, עם קול טוב ואחלה גיטרה והוא יודע לתת הופעה. בכמה שירים הצטרפו אליו 2 חברים טובים, שהם זמרים בפני עצמם (גיא, שחבר איתו בהרכב שלהם, ואון שאני לא יודעת באמת מה הקטע שלו, אבל אני כן יודעת שהוא גיטריסט מוכשר ברמות) - ולקבל הופעה אקוסטית עם כמה קטעי נגינה באמצע השירים של השלישיה הזו- היה בהחלט כיף. חוצמזה, שהחלק הכי שווה היה הקטעים בין השירים. נפלט לו תוך כדי משהו נוסח "אני לא סטאנדאפיסט", אבל קשה להסכים איתו, כי היה ממש מצחיק.

ההופעה עצמה לא הייתה ארוכה מדי, אבל גם לא כ"כ קצרה (שעה וקצת, כולל הקטעים בין השירים, שבין היתר נתנו לשאול אותו שאלות וכל מיני דברים כאלה..), הוא שר כמה שירים שיהיו בדיסק החדש (שאמור לצאת כנראה לקראת החגים.. (ואני שואלת: אילו חגים בדיוק?)), והממ... בסופו של דבר היה נחמד.

תמונות להמחשה:

עריכה, 17.9.07, יש עוד תמונות!

עבדתכם הנאמנה עם און (שמאל) וגיא (ימין):

ותראו למי יש אותם תלתלים P:

אירוע ב': יום חמישי 24.5.07, אי שם לפנות לילה (22:00), מקס ברנר, הרצליה פיתוח:

יאמי.

וזהו.

ואופן ההגשה של השתיה/מאכלים: מקורי וראוי לשבח.

אני ואימא שלי התיישבנו על קינוח זוגי ("תותי פרוטי") שכולל וופל בלגי עם תותים וסירופ שוקולד עליו, ועל הצלחת זה בא עם פצפוצי שוקולד, קצפת, מבחנה עם סירופ שוקולד ובננות בסירופ-טופי שכזה. וואו, זה היה כ"כ טעים! אפילו הבננות בסירופ, שפחדתי להתקרב אליהן, כי אני לא אוהבת בננות - אכלתי את כולן, כי הן היו כ"כ טעימות! (ותחשבו מה זה אומר מבחינתי על השאר, שמורכב מאוכל שבד"כ אני מאוד מעריכה ^.~)

אמא הזמינה איזה קוקטייל שוקולד לבן-פירות יער ווודקה (ואולי עוד משהו), שהיה טעים, והוגש, במקום עם עיטורי פירות כמקובל, עם 5 דובוני גומי על שיפוד! יואו, זה היה כזה ענק! אני בחיים לא ראיתי דבר מגניב שכזה! ושלא לדבר על מה-שזה-לא-יהיה שאני הזמנתי, שכלל טראפל שוקולד, שוט אספרסו, אייריש קרים (נראה לי, אם לא אז משהו בסגנון) וקינמון, שהוגש בתוך מיני-בקבוק שנראה כמו בקבוקי החלב העתיקים האלה, וכוס שוט ליד, שאפשר למזוג לתוכה.

מממ.. יאמי, כבר אמרתי?

נ.ב. קטנטן: כשרק התיישבנו שם, כבר הספקתי לזכות בעוד כמה אמירות של: "יש לך מבטא אמריקאי!" והחלטתי שביום שאני אעשה דוקטורט במשהו נוסח פסיכולוגיה, אני אעשה מחקר מעמיק על "מאיפה אותם עשרות אנשים עד כה, חשבו שיש לי מבטא אמריקאי כשהם פגשו אותי לראשונה?!"

תמונות להמחשה:

ה-יאמי:

המשקה של אימא, יחד עם חמשת הדובונים המשופדים:

המשקה שלי:

זו סתם הצלחת שלי, אחרי החלוקה של הקינוח ל-2, ואחרי חטיפת הדובונים אליי:

ואלו 4 הדובונים ששרדו, אחרי שדובון אחד הוקרב למען המדע (כלומר, טעימה שלו, וגילוי שזה שהם משופדים, לא אומר שהם פחות טעימים, אולי אפילו יותר.. כי הם נטבלו בקוקטייל):

(אם לרגע תהיתם, גם הארבעה האלה, לא שרדו זמן רב לאחר הצילום.)

תוספת קטנה (30.9.07):

מישהי הביאה לי באותו ערב קופסת פח יפה, ומה שהיה יותר יפה לגביה [חוץ מהסרט!] הוא שבתוכה היו שוקולדים טעימים (:

אירוע ג': יום שישי, 25.5.07 , 12:30 בצהריים, פלאשמוב בועות סבון:

ראיתי את ההודעה הזו בדיוק בשעה 11:30 בבוקר. התעוררתי לא הרבה לפני כן, וידעתי שאולי, מאוחר יותר, אני במילא אצטרך להיות בסביבה. אז הרמתי טלפון לליז, גיליתי שהיא אכן תהיה שם, ואמרתי לעצמי: יאללה, למה לא בעצם?

מחובתי לציין שלא הצטערתי. היה כיף אדיר, ומילאנו את האיזור בבועות סבון צבעוניות!

אמנם לא הגיעו הרבה אנשים, וזה חבל, כי בדברים האלה- הכמות כן חשובה, אבל זה לא משנה את העובדה שמי שבא- נהנה מאוד.

3 קטעים מבדרים וראויים לציון, בסדר כרונולוגי:

- אחד הבנים שהיו שם, מוצא סבתא זקנה ומושיט לה את קופסת-הבועות-סבון שלו, על מנת שתצטרף אלינו. סבתא עושה תנועה מוזרה שמטרתה לכאורה להוריד את הסל הכבד שלה מהיד, ולהצטרף אלינו, אך לא ולא! הסבתא מסתובבת, עם הקופסא ביד, וממשיכה ללכת! (אז אם נכד מאושר כלשהו קורא כאן עכשיו, רק שתדע לך, שהבועות סבון שסבתא נתנה לך אתמול - הן שלנו! P:)

- זוג רוסי, בשנות ה-30 המאוחרות, אולי תחילת 40, עובר לידנו, והאישה אומרת לבעל ברוסית (אני מניח שזה בעל, אולי זה אח, אני ממש לא יודעת.. אבל הם הלכו יד ביד, אז הגיון בריא וכאלה..): "תראה מה עושים פה, זה הכל בשביל יום ההולדת שלך!"

אני וליז שמענו את זה, ומיד הסתובבנו אליהם, וצעקנו לקראתם "יום הולדת שמח!". אני בספק אם הם שמעו אותנו -_-

- אמא ישראלית (אם אני אכתוב מרוקאית, יהרגו אותי?) עם הילד שלה, עושה קניות ועוברת לידנו, ומתחילה לשאול מה אנחנו עושים. "מפריחים בועות סבון, סתם בשביל הכיף". האמא משכנעת את הילד להצטרף, הוא מתבייש קצת.. אני מושיטה לו את אחת הקופסאות שהיו לי ביד (היו לי 2, כי הקופסא של ריטה "התקלקלה" ממקודם), והוא מצטרף אלינו ל-5 דקות לפחות, עד שהם צריכים להמשיך ללכת. זה היה נחמד (:

תמונות להמחשה:

המארגן:

האמא והילד שהצטרף אלינו:

וליז, בתמונה מאגניבה:

נ.ב. אמנם אני אעדכן על זה גם כאן, אבל לעדכונים על הנושא, ואירועים נוספים: >>> בלוג! <<<

ועוד תמונה של ליז [עריכה, 17.9.07]:

אירוע ד': יום שישי, 21:00 בערב, חיפה-ת"א, יום הולדת 20 למיקי!

מיקי סידר לי הסעה היישר מהבית עד אליו, בחסות שי ועמית (טוב, בעיקר בחסות שי, שנהג והכל [thanks]). היה מבדר אפילו בנסיעה, ותוך כדי שיחה של שניהם עם אורי (AKA הזרמושקה), אפילו זכיתי לגלות שעדיין זוכרים אותי (:

הקטע הכי מבדר בנסיעה הלוך: בתחילת הנסיעה, עמית מצא 2 כיפות בתא-הכפפות, ונסע כל הדרך עם אחת מהן על הראש, 2 דקות לפני שכבר הגענו לבית שבו הייתה המסיבה, היה ברדיו את "Crazy" של בריטני ספירס, שהוגבר לפול-ווליום. עמית, עם כיפה על הראש, התחיל לרקוד בישיבה לצלילי השיר, שכאמור היה בפול-ווליום. לא יודעת אם זו העייפות עוד מהיום הקודם- מצאתי את הסיטואציה נורא משעשעת.

במסיבה עצמה, חוץ ממיקי (מן הסתם) הכרתי רק את דאריה, וגיליתי שלמיקי יש יותר מדי חברים עם שם זהה. P:

בכל אופן, היה נחמד לפגוש את די שוב, ולהחליף חוויות מהתקופה האחרונה. היה קטע נורא מצחיק כשמישהו התחיל לתחקר אותנו מהיכן אנחנו מכירות את מיקי, וגילה את האמת ה"מרה", וזה די הפך לבדיחה סגורה שכזה, גם כשמישהו נוסף הצטרף ושאל את אותה השאלה, ואז שלושתנו (אני, דאריה, והיא ששאל את זה ממקודם) התחלנו לצחוק.

הנסיעה חזרה, הזכירה לי איך חזרתי הביתה אחרי המופע של קוקה-קולה בתחילת השנה (לא, לא היה שום גשם), כשהגעתי הביתה יחד עם ציוץ הציפורים והזריחה.

אירוע ה' ואחרון: יום שבת, 26.5.07, 18:30 בערב, מסעדת "דולפין", יום הנישואין של הדודים, ויום הולדת 90 לדוד (מחר):

סאשה חזר ממוסקבה חודש מוקדם מהצפוי כדי להפתיע את אביו, שחוגג מחר יום הולדת 90, ובכלל לדוד ולדודה יש היום יום נישואין 62, אם אני לא טועה. לדודה קצת קשה ללכת לאחרונה, אז היא נשארה בבית האבות, אבל הדוד הצטרף אלינו (סאשה, נטשה, אימא ואנוכי) ויצאנו יחד איתו כדי להגדיל את הכרס, ולחגוג את האירועים. אני אף פעם לא אוהבת מסעדות דגים (טוב, אני סתם לא אוהבת להתעסק עם דגים), אבל בהחלט היה טעים.

טוב, זהו לבינתיים, אם אזכר במשהו ראוי לאזכור נוסף, אני אוסיף.

שיהיה לכולם שבוע טוב, ולסטודנטים- חזרה מוצלחת ללימודים ^^

כן, זה ארוך, ועוד נטול חלקים עיקריים שיוספו בעריכה, ככה שהממ.. איש הישר בעיניו יעשה.

[ובכל מקרה, זה נהיה לא-רלוונטי יותר ויותר מיום ליום, ככה שזה עכשיו או אף פעם, ומשום מה אני מעדיפה את האופציה הראשונה. אחרת, לא הייתי יכולה לקרוא למקום הזה בלוג.]

פוסט זה התחיל להיכתב ב13/5/07, אז תסלחו לקטעים היותר/פחות רלוונטיים...

יום רביעי (9.5.2007) התחיל מוקדם מהרגיל (ורגיל זה אומר 10-11, כי אפשר לישון קצת בזכות השביתה), עם כוס קפה וסיום הפודינג של אימא, ונסיעה לטכניון. מעבדות זה נו כיף. מצד שני, הניסוי הכפול שהיינו צריכים לעשות עבר הרבה יותר בשלום ממה שציפיתי. וציפיתי להרבה כאבי גב וכאבי ראש שהיו חס וחלילה עלולים לשתק אותי להמשך היום וזה היה יכול להיות רע מאוד, בהתחשב בנסיבות של המשך היום, שכללו את פסטיבל הסטודנט המקומי.

אחרי המעבדה יצאתי עם סשה לכיוון אולמן ומשם, התכוונתי לחפש פינה חמימה בשמש כדי לחכות לבואו של קוויקי (שהיה אמור לבוא רק אחרי שעה-שעה וחצי), אבל... בצאתנו מאולמן (הלכנו לשם רק כדי לחפש את גליונות 'פקטור', העיתון המקומי, שהיה מבדר במיוחד, בעיקר לאור האיור בדף האמצע, עם הירידה על נינט וגבסו, שנראה כאילו קראו לי את המחשבות..) מצאנו את עצמנו באמצע מתחם הפסטיבל (ליתר דיוק במה שעתיד היה להיות רחבת הסלסה, אם אינני טועה)..

כמה דקות אחר כך, גיליתי שאין טעם להסיט עתודאים מדרכם הישרה.. ("אם לי לא היה כרטיס, והייתי מוצאת את עצמי באמצע מתחם הפסטיבל, הייתי נשארת פה!")

כמה דקות לאחר מכן, אחרי שיטוטים במתחם, מציאת ספסל נוח עם נוף לבמה, וצלילי "אשם" של סינרגיה ברקע (בלי השירה, הם כנראה סתם עשו חזרות/כיוון כלים וואטאבר), נאלצתי לצאת מהמתחם, עקב צבא מאבטחים שלם שהגיע, עם מישהו שצעק בכל מכשירי הקשר ברקע, להוציא את כל מי שלא שייך. מה שכן, זה היה בתזמון מושלם, כי קוויקי בדיוק הגיע, וכבר לא היה לי משעמם. לפחות היה לי למי להציק עם "נווווווווווו, מתי מכניסים אותנו כבר?"

ומכאן, אני אתן את הכבוד לקוויקי לכתוב על יום הסטודנט!

(זו אחלה דרך, אגב, להפיל על אחרים את זה שאין לי כוח לסיים דברים שהתחלתי!)

תמונות להמחשה: מוניקה סקס, במסיבת בריכה:

[כן, הן לא משהו. אבל זה מה יש.]

ו.. פוסטים אחרים מיום הסטודנט:

אוגי

טיטוס

ענת

איזה ספר הכי אהוב עלייך מבין ספרי הארי פוטר? מדוע?
ללא הבדלים גדולים מדי בהדפה בין הספרים - הרביעי, והשלישי אולי גם.
לא יודעת למה בדיוק, נהניתי יותר לקרוא אותם.

(בחמישי היו קטעים מטרידים, ובשישי הייתה לי חווית קריאה אחרת לגמרי, שנמשכה יותר מדי זמן, כי קראתי את זה מהמחשב, וזגיליתי שזו הפעם האחרונה שאני קוראת ספר במחשב.)

וואו, גדלתי בשנה. ברגע זה, רשמית.

^^

אם אין לכם כוח לדבר איתי, זה בהחלט המקום הראוי לאיחולי מזל טוב, יום הולדת שמח, ושלל דברים נדושים יותר או פחות (רצוי פחות, זה יבדר אותי יותר. P:)

Forever Young / Alphaville

Let's dance in style, let's dance for a while
Heaven can wait we're only watching the skies
Hoping for the best, but expecting the worst
Are you gonna the bomb or not

Let us die young or let us live forever
We don't have the power, but we never say never
Sitting in a sand-pit, life is a short trip
The music's for the sad men.

Can you imagine when this race is won
Turn our golden faces into the sun
Praising our leaders, we're getting in tune
The music's played by the, the mad men

Forever young, I want to be forever young
Do you really want to live forever, forever, and ever?
Forever young, I want to be forever young
Do you really want to live forever, forever young?

Some are like water, some are like the heat
Some are a melody and some are the beat
Sooner or later they all will be gone
Why don't they stay young?

It's so hard to get old without a cause
I don't want to perish like a fading horse
Youth is like diamonds in the sun
and diamonds are forever

So many adventures couldn't happen today
So many songs we forgot to play
So many dreams swinging out of the blue
We let them come true

Forever young, I want to be forever young
Do you really want to live forever, forever, and ever?
Forever young, I want to be forever young
Do you really want to live forever, forever, and ever?

Forever young, I want to be forever young
Do you really want to live forever?

חלק פוסט זה מוקדש לקוויקי:

You're

Fucking

Crazy

! ! ! ! !

וכן, אני אוהבת אותך ככה.

תאמינו או לא, אבל ייתכן ולפוסט זה ייצורפו כמה תמונות בקרוב בחסות אריק (לא ברמן, הפלא' של אמא..)

ותודה לכל המברכים עד עכשיו, הרבה חיוכים הועלו על פניי במהלך היום (:

עריכה, 23:32

וכעת, תמונות.

סלחו לי על האיכות, אבל ככה זה עם פלאפונים שהם גם נגני MP3 ומצלמות והכל, כשמחברים כמה מכשירים לאחד, מקבלים את זה שהמצלמה היא לא הכי איכותית, והתמונות - להמחשה בלבד.

אז ככה,

זה כרטיס הברכה מקוויקי:

וזו התמונה המלאה של כרטיס הברכה:

וזה, מה שהתחבא (חוץ ממילים) בתוך הכרטיס:

[ומה שרשמית הפך למפרט האהוב עליי ביקום P:]

ואלו, החברים שלו:

(הוא סגול, והם צהוב, כתום ומעין צהוב-שקוף שכזה, כמו שאמרתי, המצלמה לא הכי איכותית וברורה. אבל היי - נכון שהם חמודים ביחד?)

ו.. שוב המפרטים:

וזו, המתנה עצמה, שעדיין אין לה שם, אבל אני מקווה שאני אמצא אחד בקרוב, וזו גם הסיבה לחלק העליון הענקי ההוא בפוסט:

וככל הנראה, השם שלה יתחיל באות V :

ואת זו לא הקטנתי, כי אהבתי אותה ככה (חדי העין, וגם אלו שלא, יצליחו להבחין בחלקיקי סקאי משתקפים עליה, אבל לא אכפת לי.)

תמונות של תותים וורדים יבואו מחר, כשיהיה לי כוח להקטין אותן כדי שיידחסו להן לדף הבלוג.

לילה טוב לכולם, ושוב- תודה לכולם!!!

עריכה נוספת (וכנראה שתהיה עוד אחת..), 21.5.07, 10:45 :

אז ככה מכינים את עוגת היומולדת המהירה ביותר שאמא הכינה בהיסטוריה:

קודם כל, השיגו לעצמכם צבא תותים נאמן:

כזה שיסתדר בשורות, ויחכה בתור כדי להיכנס לעוגה שלכם:

זו התוצאה של כל החברים של אותו צבא תותים, ביחד עם ליקר כלשהו, בבלנדר:

לחצי מאותו ליקר-תותים משודרג, מוסיפים שמנת מתוקה ופודינג וניל, ויוצא הדבר המוי-יאמי הבא:

ומפה זה די ברור:

עושים את זה על עוד איזה 2-3 שכבות, ולבסוף מפזרים את צבא התותים (ההוא מההתחלה), על משכנם הסופי:

טא-דא!

ולבסוף, מבט על חביב, שאפילו הפך לרקע של הפלא' של אמא:

wanna bite? ^.~

וכמה תמונות של הורדים (חלק צונזרו כי לא היה לי כוח לערוך ולמחוק שולחנות מבולגנים ורקע לא ראוי..)

זה כ"כ לא הפוסט שהיה צריך להיות פה הערב, אבל סיכום אירועי השבוע/סוף שבוע האחרון יידחו אולי למחר..

אני שוכבת לי על המיטה בערב שקט שכזה, אחרי יום נטול פעילות לחלוטין (חוץ ממקלחת מרעננת, נסיון לצאת מהבית לטיול בקניון שנדחה ושתי חתיכות לזניה ביתית), בוהה בתקרה. עם כל המחשבות המבודרות-מהרעיון, אך יחד עם זאת מודחקות במעט, אני קולטת לפתע שבעוד שבוע בדיוק מהיום, ימלאו 20 שנה לקיומי בעולם הזה. ממרומי חדרי המשקיף יום-יום על האניות בנמל והמכוניות בדרכים, באופן מפתיע-לא-מפתיע שכזה, המחשבה הזו מצליחה להפחיד אותי.

רק לפני כ-3 ימים, ביום חמישי אחרי מסיבת הבריכה, הלכתי ביחד עם חבר שלי לביתי ברגל. מכיוון שהדרך הכי קצרה עוברת באיזור שבו גרתי כשרק הגענו לארץ, בערך מגיל 3 עד פחות או יותר 5 וחצי-6 (כיתה א'), הרגשתי צורך פנימי כלשהו להאריך בכמה צעדים את הדרך, ולהיכנס לסביבה של הבניין שגרנו בו וגם לגן השעשועים מעבר לכביש. זו הייתה חוויה מוזרה, כי אני זוכרת את הסביבה הזו מילדות, ולמרות שיצא לי לחזור לאיזור לא פעם ולא פעמיים, אף פעם לא נכנסתי פנימה.

באופן לא מפתיע במיוחד, למרות שלא השתנה הרבה, כמעט כלום לא נראה אותו דבר.. היו שם את אותן מדרגות כניסה, אותן כניסות, ואותן תיבות דואר קטנות וישנות (חוץ מאחת שאימצה לעצמה תיבות דואר חדשות ודלת כניסה נעולה). פעם הכניסה עצמה נראה יותר מזמינה ופתוחה, עכשיו יש שם עצים וצמחייה שמסתירים קצת את השביל לבניין. האכזבה, שלא הפתיעה אותי יותר מדי באה מרחבת הדשא הלא קטנה שיש ליד הבית ההוא, ולפני 15 (וואו.. 15..) שנים עוד הייתה מלאה בשיחי פרחים, ודשא ירוק מלבלב שהיה כיף לצאת לרוץ ולשחק בו. כיום הצמחיה די פרועה, עם עשב שגדל לגובה של חצי מטר בערך, בלי זכר לפרחים ולמרחב הפתוח יותר שהיה בזמנו..

השינוי הזה רק הדגיש את הרעיון שעבר בסופו של דבר לא מעט זמן, ודברים משתנים.. וזו תחושה.. מוזרה.

אפילו החתולים שהיו שם לא ענו לקריאות שלנו.. מנוכרים משהו.. בערך כמו הסביבה הזו עכשיו..

יצאנו מהצד השני, נראה לי שזו אותה הגדר שעוד הייתה פעם.. גן השעשועים, וזה כבר לא היה חדש לי מדי, השתנה כמובן.. התקינו בו מתקדנים חדישים יותר (דבר נחמד, אך מעורר תהיה במעט, שכן קודם היו יותר מתקנים, והם היו יותר כייפיים!) ואני כבר בקושי זכרתי איפה קודם היה מה..

ופתאום צצות לי בראש המחשבות הללו, על איך עוברות להן השנים כ"כ מהר.. ואיך רק לפני רגע רצתי על הדשא הירוק ההוא, ואיך אני נמצאת עכשיו במקום אחר כ"כ 15 שנה קדימה, סטודנטית, שעוד לא הכי יודעת מה יצא מהחיים שלה (בתקווה שבכלל יצא משהו), ועוד יותר לא יודעת, האם בעוד 10 שנים, שבוע לפני יום הולדת 30, אני לא אשכב לי ככה שוב על מיטה כפולה, אתהה על מה אני עושה עם עצמי, ולאן נעלמים כל הימים האלו, שלאט לאט הצטברו ל-30 (20) שנה.

אהבתי את יום הולדת 17, כי אהבתי את המספר. אחריו, הוספתי בצחוק '+1', למרות שגם את 18 אפשר להגיד שאהבתי (חוקיות, אלכוהול וכו'). קצת לפני גיל 19, זה נהיה מוזר, אבל עוד אז הודיתי, שגיל 19 מתאים לי בול. הוא הרגיש לי מאוד "נכון", והאמת, עדיין מרגיש הכי מתאים.

החלפת הקידומת ל-20, פשוט מוזרה לי. אולי גיל 20 גם מתאים לי, אם להודות, אבל אני יודעת שכל שנה אחרי זה, תהיה ממש, אבל ממש מוזרה.

עוד שנייה אני בת 20, אבל אי שם עדיין חיה לה הילדה הקטנה בת ה-5, שכל מה שהיא רוצה זה לרוץ על הדשא, לחייך, לצחוק ולהנות מהחיים. זה לא לגמרי מה שהחיים מעבר למחסום ה-20 מציעים בד"כ. (אני לא אחזור שוב לנושא של עד כמה אני לא באמת מוכנה ללימודים, ולעבודה שתבוא אח"כ).

אני אולי נראית כזו, ומתנהגת ככה בד"כ, ובהחלט יצא לי לשמוע את זה לא מעט, אבל כל ההתנהגות היחסית בוגרת שלי בד"כ היא לא בדיוק אני ב-100%. זה אולי 15-20% אני, והשאר תוצר של אותן 20 שנות חיים שנתנו לי לא מעט סתירות בכל פעם שניסיתי להיות אני.

אני לא אקנא בפסיכולוג שאולי יום אחד ישמע על הסיפורים שהוציאו ממני כל חשק למשחק (as in acting), יצירתיות (as in drawing.. למרות שזה עוד מילא, ניתן להבנה), השתלבות והסתדרות עם אנשים וכל מיני דברים שלפעמים (טוב, בסדר, תמיד) פשוט גורמים לי להיות הזו שיושבת בצד ושותקת, לא משתתפת עם כולם וכנראה סתם נראית מוזרה ולא שייכת. זו בעיה, כי ככה אני גם מרגישה, לא פעם.

השביתה הזו, שנמשכת כבר חודש ומשאירה אותי בעיקר בבית, היא אמנם כיפית, אבל היא גם גורמת לי לחשוב על הכלומניקיות שלי, ועל הימים שעוברים, ואני לא עושה בהם הרבה בשביל עצמי. אז אני מנסה לקרוא ספרים, אבל זה לא הולך בקצב שרציתי. אז אמרתי לעצמי שאני אחזור על חומר, ואנסה אולי להתקדם אפילו, ובסופו של דבר אפשר להגיד שלא נגעתי בכל פיסת נייר שקשורה ללימודים, וזה נורא.. כי אני יודעת שהחיים שלי לא ילכו לשום מקום אם אני לא אוביל אותם, אבל אני לא מסוגלת למצוא לעצמי את המוטיבציה להתקדם הלאה ולחיות כמו בן-אדם, מה ששם בסימן שאלה מאוד גדול את העניין של עד כמה אני באמת צריכה לחגוג 20 שנות קיום.. עד כמה זה באמת מגיע לי?

נשאלתי ע"י כמה אנשים מה אני מתכננת לעשות ביום ההולדת, ונאלצתי להגיד את האמת: אין לי שמץ קלוש של מושג.

אם הייתם שואלים אותי לפני פסח, הייתי שולחת הזמנה בזו הלשון "הנכם מוזמנים למסיבת יום הולדתי ה-20! בתכנית האומנותית: למידה קבוצתית ואישית לבחן האמצע בחדו"א שייערך מיד למחרת! תרגילים ממת'נט, תרגילים מחוברות מבחנים ומתרגולים! בואו בהמוניכם."

אז עכשיו יש שביתה, ובחן אמצע סביר להניח לא יהיה.. אבל עם כל העניין המעורער-משהו של השביתה, וכשל יומיים יש דיונים על המשך השביתה, והאם חוזרים או לא, אני לא יודעת מה יהיה איתי בעוד שבוע. אני יודעת שאם נחזור ללמוד, אני אהיה כ"כ לחוצה שספק אם אני בכלל אזכור בעצמי שיש לי יום הולדת.

אני לא יודעת אם בכלל לארגן משהו, ואם כן מתי בכלל (יש ליותר מדי אנשים יום הולדת באותו זמן בערך), ואם כן, ואני אכן אמצא מתי ואיפה, את מי להזמין, כי יש את החברות שלי עוד מהתיכון, ויש את החברים היקרים מישראבלוג, ויש אנשים שאני מכירה בטכניון ואולי איכשהו ירצו לבוא גם, ולהפגיש קבוצות אנשים מ-2-3 מקומות הכרות שונים זה פשוט לא מסתדר.

אז נכון שזה לא חידוש במיוחד, כי זה לא שאי פעם באמת חגגתי יום הולדת המוני, אבל לרגע קיוויתי, שיום הולדת 20 יכול דווקא להיות תרוץ טוב להתחיל.

היום גם נשאלתי ע"י אימא, מה אני רוצה במתנה ליום ההולדת. האמת היא, שאף פעם אין לי מה לענות על זה, ובמיוחד לה, הפעם.. התשובה שאולי הייתי צריכה לנסח היא "לא יודעת, אולי פעם לשם שינוי תפתיעי אותי, ואם את כ"כ חושבת שאת מכירה אותי, זה יהיה משהו מוצלח.".. אין לי מה להגיד לה, אני באמת ובתמים לא יודעת מה לבקש.. שנה שעברה היא ביקשה זר ורדים מהמורות שבאו לבקר אותה באישפוז (לא משהו רציני, אבל היא הייתה בבית חולים בתקופת היומולדת..), אז זו הייתה מחווה יפה, ואני מצידי לא התלוננתי על הריקנות של יום ההולדת, כי הבנתי את מצבה. ליום הולדת 18, היא חזרה הביתה עם משהו נוסח סלסילה/משהו לא מוגדר כתומה שהיא קנתה בסופר גדול ליד מקום העבודה שלה, ובאה עם "קניתי לך את זה ליום הולדת". במקום לזרוק את זה לפח, חשבתי אולי לעשות ממנה פח, אבל בסוף היא סתם עומדת על השולחן כשבתוכה זרוקים כל מיני דברים שאין להם מקום אמיתי בחדר שלי.. לפחות את זה היא הצילה עם זר ורדים יפה שבא בהפתעה (פעם ראשונה שבכלל קיבלתי אחד..)

אז נכון שיש דברים שאני "צריכה" ("לא אמרת שאת רוצה DVD למחשב?" ... "כן, אמא, אבל זה משהו שאני צריכה בין כה וכה למחשב, לא משהו שאני רוצה בתור מתנת יום-הולדת ממך -_-").. אבל מצלמה דיגיטלית הבנתי מזמן שהיא לא תקנה לי (זה גם יקר.. :/), ואמפי3 שהייתי רוצה גם מחוץ לתקציב בינתיים (בעיקר עם שביתות המורים שגורמות למשכורת לעשות דיאטה רצינית..) ושלל דברים אחרים שנמצאים ברשימת הקניות שלי, אבל אני לא באמת אקנה עד שאני אראה את החדר שלי מעוצב כמו שצריך, כי אני לא רוצה דברים זמניים שאני אח"כ אזרוק כי הם לא מתאימים..

ככה שכן, וואלה, אני באמת רוצה ממנה מתנה הולמת לשם שינוי, שלא תהיה אוכל (עוגה/שוקולד וכו') וגם לא פרחים (זה די מיצה את עצמו אחרי שנתיים רצופות, למרות חיבתי העזה לזרי ורדים, הם נובלים, ככה שזו לא מתנה שתישאר איתי להרבה זמן..), אבל אין לי מה לבקש.

בכלל, אני מתנהגת כמו איזו מטורפת בחודש האחרון, עם מצבי רוח עקומים לחלוטין, שמשגעים גם את הסביבה וגם אותי תוך כדי..

אני לא יודעת מה אני רוצה מעצמי, ותוך כדי אני לא בדיוק יודעת מה אני רוצה מהסובבים אותי.. אז סליחה מכל אלו שהספקתי לשגע אותם..

זהו, אין לי יותר מדי מה להוסיף כרגע.. הייתי חייבת להוציא את כל העניין הזה ששבוע לפני, הכל מרגיש מוזר פתאום.. ואין לי מילה אחרת, חוץ ממשונה. אבל זה אותו הדבר.

ממתק לקינוח:

השיר אמנם בצרפתית, ואני לא באמת יודעת מה שרים שם, אבל הקליפ, פשוט מקסים. רעיון כ"כ פשוט ויפה לא יצא לי לראות הרבה זמן..

[Les Enfoires - Aimer a Perdre La Raison]

מהי מוזיקה בעינייך?
אני לא חושבת שקיימות מילים שיכולות לתאר את זה, אבל אני פשוט אגיד שמוזיקה היא חלק בלתי נפרד מהחיים, וכשחושבים על זה, אני פשוט לא מצליחה לתאר לעצמי קיום בלעדיה.

אילו ז’אנרים במוזיקה מועדפים אלייך?
בעיקר רוק על כל מיני סוגיו, אבל זה שטויות, כי הכל עניין של מצב רוח, ואני יכולה לשמוע כל ז'אנר של מוזיקה, אם אני במצב הרוח הנכון, וכמעט-20 שנות חיי, הוכיחו לי שיכולים להיות מצבים שונים שאני יכולה לשמוע מוזיקה שאני לא שומעת ביום-יום.
הכל עניין של תזמון ומצב רוח בסופו של דבר.

מהו האלבום שהיית מגדירה אותו כ"האלבום הטוב ביותר בכל הזמנים"?
קטונתי מלחשוב על להגדיר אחד, אפילו..

האם יש זמר כלשהו או זמרת כלשהי שמעבירה בך צמרמורות בעת שירתו או שירתה?
לא מישהו שעולה לי בראש כרגע, ואם אין זמר/זמרת שעולים לי לראש ב-1 בלילה, כשאני ממש עייפה, ולא הכי בהכרה מלאה לגמרי, ולא מסוגלת לשלוף כזה מהמותן, כנראה שהוא פשוט לא קיים.

איזה שיר את שומעת כרגע?
אף שיר..

לא תמיד אני מדליקה מוזיקה בשעות האלה, ועוד רגע לפני שאני פורשת לישון..

אם את לא שומעת שום שיר, איזה שיר מתנגן לך בראש?
Comfortably Numb - Pink Floyd


(אוי, אלוהים, הדלקתי את המדיה פלייר על רנדום הרגע, סתם כדי לראות מה היה קורה אם כן הייתי מפעילה אותו קודם, וזה השיר הראשון שעלה!)

האם את מנגנת על כלי נגינה מסויים? כמה זמן?
ניגנתי על פסנתר בסביבות ה-10 שנים (אפשר לטעון ש-11, אבל זה לא עקרוני..).
פרשתי לפני כמעט שנתיים, אני מניחה שבעיקר מטעמי עצלנות להשקיע.. :/

מתי בפעם האחרונה עשית פעילות שקשורה למוזיקה? מהי הייתה?
להקשיב למוזיקה, ולפני דקה. [או לפני כמה שעות..]

מהי ההופעה האחרונה שראית? של מי היא? איך היא הייתה?
סינרגיה, מופע הארנבות של ד"ר קספר וברי סחרוף ביום הסטודנט ברביעי.
אה, וגם מוניקה סקס בחמישי..

היה מעולה ^^
[~סגידתי הנצחית לקספרים |מאוהב|~]

כמה זמן ביום את חושבת על מוזיקה?
רוב הזמן.. לפעמים גם אם אני לא שמה לב, ולא חושבת על דברים מסוימים, פשוט מתנגנים לי שירים, אז זה או שיש לי שירים ברקע, או שהם בראש, בכל מקרה, אפשר להניח בקלות שבסביבות 70-75% מהיום..
[הנחה פרועה..]

האם יש לך קשר למוזיקאי כלשהו? (לא בהכרח מפורסם.)
ממ.. טוב, בואו נתחיל לחשוב, חוץ מהמורה שלי למוזיקה, יש את אמא של ליז, שעד כמה שידוע לי ניגנה בלהקה בברה"מ (תקני אותי אם אני טועה..)..
ובן דוד מדרגה שניה/שלישית (רביעית/חמישית/עשירית, לא יודעת בדיוק) מנסה לפרוץ את דרכו בארה"ב, ואני מקווה שילך לו, כי יש לו קול מצוין.

למה לדעתך מוזיקה תופסת עניין כה רב בימינו, ובכלל בחיים?
כמו שעניתי לשאלה הראשונה, נסו רגע לדמיין את החיים בלעדיה.. רק תנסו..
מוזיקה, בסופו של דבר, מביאה הנאה לחיים, ומהם חיים ללא הנאות?

האם את כותבת או מלחינה שירים?
כותבת, פה ושם.. פעם ב-200 שנה גם יותר מ-2-3 שורות ברצף..
מלחינה- פחח, הלוואי עליי כישרון הלחנה -_-

האם יש לך להקה? מה שמה וכמה זמן היא קיימת?
לא.

ולסיכום, מה דעתך על אופרה ומוזיקה קלאסית ישנה?
מוזיקה מצוינת (כן, כן, גם אופרה) שלא יוצא לשמוע כמו את הז'אנרים היותר פופולריים, אבל אני נהנית ממנה לא פחות.

יהיה עדכון בקרוב, יש דברים לכתוב עליהם ^^

I'm the kind of girl who thinks about how her shoes will get dirty, before she goes for a midnight walk on the sandy beach.

[yeah, the not-fun & not-spontanios type.]

.אל תגיבו, זה לא בשבילכם, וכנראה שגם ככה אני היחידה שבאמת תדע על מה היא מדברת

.רק פריט מידע, שאם כבר יש לי בלוג שאמור לדבר על עצמי מדי פעם, כדאי שיעשה את זה