זה 10 תשובות נכונות במצטבר.

הרבה עירנות, ידע ומזל.

אבל 10 תשובות נכונות מתוך 20, ואני לא אצטרך לחזור על הקורס המגעיל הזה. :/

עריכה, 19:20

עזבו אתכם מזה, פוסט חדש:

אני אנסה לעשות את המבחן מחר, הפן האוגיאסטי שלי לא יודע איך אבל-

לא מזמן אימא קיבלה טלפון מעציב ביותר.

האבא של התאומים נפטר.

הוא נלחם בסרטן, אני לא בטוחה כמה, אבל בטוח כבר יותר משנה, והערב הוא הכריע אותו.

אנחנו מכירים את המשפחה עוד מהתקופה של קצת אחרי העלייה לארץ, אנשים טובים, ילדים טובים, מעולם לא מצאתי מילה רעה לומר עליהם.

2 הילדים שלו, התאומים, קטנים ממני בפחות משנה, פחות או יותר אפשר להגיד שגדלנו יחד, ועצוב לי לחשוב עליהם עכשיו. עליהם ועל שאר המשפחה.

יהי זכרו ברוך.

פאק, איזה שבוע.

איכשהו שייכת דווקא לי.

סשה ואני איכשהו לא מקשיבים לגמרי בהרצאה של שדות, ומדברים על הנושא התמידי של יחסי הבנים-בנות בפקולטה כמו חשמל, לעומת פקולטות כמו כימיה/ביולוגיה ושות'. נזכרנו ביציאה של קולודני מהסמסטר שעבר, כשהוא ניסה להסביר מה זו רקומבינציה, ע"י דוגמה של בנים ובנות באולם.

סשה התחיל להתלונן שמשעמם לו בהרצאה.

אני, מצביעה לכיוון הכללי של כימיה: "לך, לך תעשה רקומבינציה!"

סשה, אחרי דקה: "רגע, זאת אמורה הייתה להיות קללה?"

מפה היה קשה להפסיק לצחוק, גם לענות לו שממש לא.

איכשהו גם היו מעורבים בעניין זריקת תינוקות ממגדל, והתינוקות העתידיים של צ'ירי וי' [שיום אחד עוד ישתלטו על העולם], אבל אני כבר לא זוכרת בדיוק.

סוף שבוע נעים לכולם.

=^_^=

עריכה:

ספיישל לכבוד שבוע הספר, או משהו כזה:

סשה (20:43) :

סשה (20:43) :

NightSky (20:44) :

סשה (20:44) :

סשה (20:44) :

NightSky (20:45) :

אמרתי לך, או לא אמרתי לך שאין מצב שאתה לומד הסופ"ש? :-P

[ולא מכירה oO מן הסתם... על מה זה?]

סשה (20:45) :

סשה (20:45) :

סשה (20:45) :

תקראי את A Game of Thrones

NightSky (20:46) :

סשה (20:46) :

סשה (20:46) :

סשה (20:46) :

NightSky (20:47) :

NightSky (20:47) :

סשה (20:50) :

סשה (20:50) :

NightSky (20:51) :

סשה (20:53) :

סשה (20:53) :

סשה (20:54) :

NightSky (20:55) :

סשה (20:56) :

NightSky (20:58) :

"Hey butler, pour me another glass of wine"

ילדים, קיראו ספרים, זה חשוב.

איזה יום מחורבן!

>.<

אחד הלך. million to come. [יש לי מעל 90 בפיזיקה (לפחות אם להאמין שהטופס שראיתי היום באמת מכיל את התשובות של המרצה). אני אוהבת את זה. יש לי 2מבחנים צמודים, שאני אשמח לעבור. אני מאוד לא אוהב את העובדה שזה לא יקרה, אז מאוד כדאי לי. בררר.]

לא פעם כתבתי כאן כמה אני אוהבת את "אוטוביוגרפיה" של כנסיית השכל. באמת אחת היציאות היותר טובות בזמן האחרון בארץ.

מה שכן, לפלייליסט האימתני שלי הצטרפו כמה שירים שאהבתי כבר מהאזנה ראשונה, אבל לא הכל (אני לא אוהבת להוסיף לשם דיסקים שלמים בד"כ, אז אני מוסיפה את השירים שאני הכי-הכי אוהבת), ביניהם "ידיים למעלה", "איך זה מרגיש", "היינו עושים אהבה", "האביב הנצחי" ועוד כמה וכמה טובים. מה שכן, לפני כמה ימים התחשק לשמוע את כל הדיסק בנפרד, והתאהבתי בעוד שיר, שאכן מתאים לי לתקופה, איכשהו:

אני לא מהאנשים שמתעסקים בפוליטיקה, וזה מעולם לא היה הבלוג שדיבר בנושא.

אבל יש דברים שהם מעל ומעבר.

זה מצחיק, הפטריוטיות הזו שאני מגלה בעצמי עם השנים. היא באה יחד עם העובדה שקשה לי לחשוב על מקום אחר לגור בו כל חיי, קשה לי לחשוב על עוד מדינה עם מגוון נופים כמו כאן (גם אם אפשר למנות לא מעט מדינות עם נופים מרהיבים בהרבה), מגוון בני אדם שונים (לטוב ולרע, אך בהחלט לטוב) ואקלים נוח (כן, גם אני בוכה על חמסינים, אבל בסופו של דבר לא חם פה מדי, ולא קר פה מדי, אנחנו במקום די נחמד באמצע).

ואפשר להיטמע בקלות די רבה כיום בכל מדינה אחרת, אבל אין עוד מקום שאפשר באמת להרגיש בו "בבית", בייחוד שגם אם לא שומעים את זה המון כיום, האנטישמיות קיימת בלא מעט מקומות בעולם.

ועם כל הרצון שסוף סוף נוכל לחיות כאן בשלום ושלווה, לא לדאוג לחיילים בגבולות, לא לפחד מטילים שנופלים יום יום בשטחים של בני אדם שכל פשעם הוא לרצות לחיות כמו בני אדם, כואב לי רק מעצם המחשבה על החזרת שטחים תמורת הסכם שלום, בייחוד כשזה מגיע לנושא כמו הגולן.

ההתנתקות כאבה. תראו מה יצא ממנה, קסאמים שלא מפסיקים ליפול על עוטף עזה, ומגיעים עד אשקלון.

רמת הגולן, מעבר להיותה אחד המקומות המקסימים בארץ, מעבר להיותה פחות או יותר מקור המים החשוב שלנו, היא גם נכס אסטרטגי שאני פשוט לא מבינה איך ניתן אפילו לחשוב על לוותר עליו?

כן, זה נורא נחמד להגיד משהו בסגנון "אבל אז יהיה שלום עם סוריה, ולא יהיו מלחמות, אז למה עדיין צריכים את זה?". הבעיה היא, שכמה שכואב לחשוב על זה, ברור שעוד יהיו מלחמות, זה לא מקום שקל לחיות בו. והמדינות השכנות שלנו, גם עם הסכם שלום, לא הכי מסמפטות אותנו. האיבה תמיד נמצאת אי שם. כולם רוצים לחיות בשלום, אבל ישראל היא בסופו של דבר מדינה קטנה שצריכה לחשוב על האינטרסים שלה.

(אני גם לעולם לא אבין את העניין הזה, של לרצות מאיתנו, אחת המדינות הקטנות בעולם, שטחים תמורת שלום. כאילו שחסרים לסוריה שטחי אדמה. זה טיעון מאוד ילדותי מצידי, אבל אני נדבקת אליו מפני שבעיניי הוא נכון. הם יכולים לרצות להוסיף לעצמם את הגולן מטעמי אסטרטגיה (כי הרי הרבה יותר קל להפציץ את ת"א כשאתה יכול לירות מרמה גבוהה) וכמובן גם מטעמי "מלחמה על מקורות מים", אבל הרי אלו בדיוק הסיבות שבגללן אנחנו צריכים לרצות את האיזור לעצמנו, ולא לנפנף בו בתור קלף מיקוח.)

אני יודעת דבר אחד, שהייתי שמחה לחיות כאן את מרבית חיי. אבל אני יודעת שלא ארצה להישאר אף רגע מיותר, במדינה שמחזירה איזור כמו הגולן, תמורת הסכם שלום לכאורה.

כל השעות במערכת שלך ניתנות בתוך הפקולטה שלך, פרט אולי למספר סופי של נקודות, אהה.. כלומר, שעות, וגם הן שייכות לקורס אחד ולא עולות על 4.

[לסדר מערכת טובה זה קשה. ללמוד למועדי ב' ולנסות לראות מתי יש לך בכלל זמן להגיש את כמויות השיעורים העצומות שנפלו עלייך כבר בשבוע הראשון, זה עוד יותר קשה.]

יום הולדת נוסף הגיע, או בשמו הידוע בבלוג: יום הצומי השנתי.

מצחיק, זונת הצומי שאני, ממש לא בראש של יום הולדת השנה.

יש לי כ"כ הרבה על הראש, לימודים ושלל דברים אישיים אחרים שהדבר האחרון שאני יכולה לאפשר לעצמי (וגרוע מכך - הדבר האחרון שמתחשק לי) זה לחגוג או לציין אותו איכשהו.

וחבל. כי 21 זה מספר מגניב לכל הדעות (גם אם כל הדעות שייכות בעיקר לי). כבר קיבלתי אתמול (שני) בערב טלפון מחברה של אימא בארה"ב שהזמינה אותי לקזינו בוגאס, כמיטב המסורת הבלאק-ג'קית. איכשהו לא יצא לי לדבר איתה, אימא דיברה איתה, וקצת באסה, כי היא ממש נחמדה ואם יש איזה 2 שיחות טלפון מקרובי משפחה/חברים בחו"ל שיש לי כוח אליהם, היא אחת מהם (השנייה זו הדודה/משפחה מגרמניה, הם אחלה אנשים ^^).

הייתי בזה ש-21 זה מספר מגניב. ובכן, כן. למעשה הוא מגניב בעיניי כמו ש-18, 19 ו-20 מגניבים, ואם עד עכשיו לא יצא לי לחגוג כראוי אף יום הולדת, רציתי לנצל דווקא את העניין של 21 כדי לכנס כמה וכמה אנשים יקרים לליבי. היו תוכניות מגירה רבות שאחת-אחת נפלו מטעמים כאלו ואחרים (בעיקר העובדה שהאנשים שאני מכירה מתחלקים להם די חצי-חצי בין הצפון למרכז. את זה התכוונתי לפתור בארגון משהו קטן במרכז בסוף השבוע שעבר ומשהו קטן בצפון השבוע, תכנית שגם כן נגנזה באותה מהירות כמו שהיא עלתה אחרי שנודע לי על יום הסטודנט בת"א, והעובדה שמן הסתם הרבה אנשים יעדיפו להיות שם, ועצם העובדה שלקוויקי ולי בסוף היו תכניות אחרות ליום הזה, ואחרי שגם נודע לי על כמות המבחנים של מועדי ב' שיש לי ללמוד אליהם, מה שבהחלט גונז את החגיגות אפילו ליד הבית).

למה כ"כ רציתי לחגוג השנה? ובכן כי זהו. כמו שאמרתי 21 זה מגניב. 22 אולי, אבל לא כשאני צריכה לחגוג את זה. כנ"ל לגבי 23, ו-24. ב-25 אני אעלה חיוך על פני אם ורק אם באמת יצא ממני משהו, כלומר, אני באמת אסיים את התואר ואמצא עבודה מספקת וקבועה, ומי יודע, אולי עוד שלל תכניות אחרות יתממשו.

הילדה הקטנה שבי מסרבת להיכנס לעשור השלישי לחייה, ואי-התלהבות מימי הולדת שאחרי 21 זו התוצאה. ככה שבאסה לי, כי ממש רציתי לעשות משהו נחמד השנה.

ומילא, הייתי עושה משהו אחרי המבחנים, אם "אחרי המבחנים" לא היה בעוד חודש, היישר לתוך אמצע הסמסטר, כשאני אצטרך ללמוד לבחני אמצע, ולעשות יותר מדי שיעורים (יומיים לתוך הסמסטר החדש, וכבר יש 3 גליונות ש"ב להגשה. כיף.), אני עדיין מחפשת את ההפסקה הזו לנשום, כשבעצם כל הזמן הזה בוזבז על המון הפסקות קטנות לנשימה, שבסופו של דבר גם לא היו אפקטיביות, אני עדיין עייפה מהכל, ואני עדיין במצב שבו אני צריכה 250% מהכוחות שלי. כלומר סליחה, מהכוחות שאין לי.

וזה לא איך שאני רוצה לזכור את יום ההולדת ה-21 שלי.

אז אי לכך ובהתאם לזאת, צומי יתקבל בכל הדרכים האפשריות, החל מהתגובות כאן למטה.

(השנה באופן חד פעמי שכזה, אני אפילו לא אתלונן על אף טיפת צומי שתבוא לפני 17:20, השעה שאני מנסה בד"כ לפרסם את הפוסטים האלה, שמכריזה רשמית על הזדקנותי בעוד שנה. [הידד, או שלא.])