אני מודה,
פעם בכמה חודשים אני נכנסת כאן, רואה את תאריך העדכון האחרון. ואז משהו מדגדג, וזהו. עוברת שניה אחת בדיוק לפני שאני מוותרת על הרעיון של לעדכן את אחת הפינות האינטרנטיות האלו שלי. ולפעמים קצת יותר.
אני תוהה אם אי פעם אוכל לחבר את הפיסות, חלקיקי המידע, הפזורים במקומות שונים ומשונים ואולי להיזכר במי אני ומה אני. או לפחות הייתי.
ואז עוברת עוד שניה אחת בדיוק ואני מבינה שזה כבר לעולם לא יקרה. ממילא סכום החלקים תמיד יהיה קטן מהשלם. ואת השלם, למען האמת, עדיין לא הצלחתי למצוא בעצמי.
במקור הבטחתי לעצמי לא לכתוב כאן עד שהפרויקט יוגש.
אני נוטה להמעיט בערכי, לפעמים בצדק, בד"כ לא (זה לפחות מה שנטען סביבי לעיתים), אבל עשינו כברת דרך עצומה מנקודת ההתחלה עד ההגשה בסוף. ואני עדיין לא 100% מרוצה מהתוצאה. אולי היה אפשר להוציא מזה יותר. ואולי לא בהתחשב בכל המגבלות.
למרות שסיימנו לפני חודשיים והכל הוגש, אתמול שלחתי את פיסת האינפורמציה האחרונה, ועכשיו זהו.
וזהו מאוד מוזר, כי אני עדיין לא מרגישה את זה...
מצחיק או עצוב, דווקא עכשיו כשיש לי זמן ל(כמעט) הכל וכולם, כולם נעלמו לי.
אני תוהה אם הם מבינים אותי עכשיו כשהמצב היה הפוך. ואולי לא. אולי זה בכלל לא משנה.
...
ואולי זה טוב, המרווח הזה בין העדכון האחרון כאן לזה. בין אירוע משמח אחד למשנהו אני אתקשה להודות בהזדמנות אחרת שהיו שם הרבה חודשים של דכאון קשה, שאני לא בטוחה שבאמת עבר.
אני צריכה להפסיק לראות Lie To Me.
מפעם לפעם היא רק מראה לי שאני במקצוע הלא נכון. וזה קצת מפחיד אחרי כל ההבטחות לעצמי ושנות ההשקעה.
הייתי היום בהרצאה על "גישה פרואקטיבית לקבלת משרה". זו שהייתי צריכה ללכת לשמוע עוד בשנה השנייה ללימודים.
היא החזירה אותי למסקנה שנמצאת 2 שורות מעל. וזה עוד יותר מפחיד תוך כדי התכוננות לתקופת חיפוש עבודה אינטנסיבית.
בינתיים, אני מרגישה את המוח שלי הופך לדייסה, ואני לא אוהבת את זה. וזה כבר מחזיר אותי לפסקה שמעל.
והאמת, שאולי אני אחזור לכתוב כאן, רק כי כבר שכחתי איך זה לדבר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
