אילת. ב23:58 יש אוטובוס.

ב23:15 אבא של לנה אמור להיות פה.

אני חוטפת אותה איתי ל4 ימים, מקווה שיהיה נחמד.

אני חוזרת עוד 8 ימים... ב8/8/05 בבוקר. יום שני.

צ'או, תהיו קוראים טובים ותגיבו בכל פוסט אפשרי [כי אני אוהבת לקבל מלא מיילים מישראבלוג כשאני חוזרת מחופשה P:]

בזמן שאני לא כאן, אני רוצה להסב את תשומת ליבכם לפרויקט מבורך של הפסיכופט המתורבת.

צרכנות קולנוע נבונה.

יש כבר כמה פוסטים בנושא, מקווה שהם יתרמו לכם, ואולי גם לכם יהיה מה לתרום לפרויקט.

אתם תתגעגעו אליי, נכון?

ביי ביי לכם

סקאי

=^_^=

הערה ואזהרה:

כותבת פוסט זה שיכורה ברגעים אלה.

אנא סילחו לה מראש.

חזרתי לפני כמה זמן מהסרט צ'ארלי בממלכת השוקולד.

[הערת המחברת (רבים של מחבר): אני לוחצת על אותיות רנדומליות במקלדת. חושבת על מילה אחת, וכותבת אחרת. הפוסט הזה נכתב ככה ששורה אחת נכתבת בערך שלוש פעמים. זה היה יכול לצאת מאוד משעשע אם הייתי משאירה את זה ככה, כמו למשל הטעות בסוגריים העגולים פה ממקודם. אז נעשה הסכם, אני ארשום מה שיוצא, ואתם, תתעלמו מהפוסט, קאפיש?]

הסרט היה יפהפה. היה המון שוקולד. היה המון ג'וני דפ ביציאות חכמות כמו בכותרת, ואף חכמות יותר. ולשם שינוי היה אולם די מלא. זה די חביב שיש מלא אנשים שצוחקים איתך מאותם קטעים וזה... אווירה של קולנוע זה תמיד נחמד. ולשם שינוי היו כמה פסיכים שנשארו לראות את הכתוביות, לשם שינוי לא הייתי הפסיכית שיחידה. ולשם שינוי גם יצא לי להישאר כמעט ע הסוף ולשמוע וב את השירים שהיו במהלך הסרט. רק שבשלב כלשהו החליטו לכבות את הסאונד ואז הלכנו סופית.

על הסרט? לא רוצה לספר. לעכו לראות. P:

יש שם ג'וני דפ (מה שגם מצביע על זה שזה סרט טוב). ולמי שזה לא מספיק, יש שם שוקולד. אז יאללה, לכו.

לפני זה, הייתי ביקנעם. ואפילו לא חטפתי שום הערה על כך שאני לא מתקשרת. וויפי.

היה נחמד ביותר.

היה יותר מדי אוכל.

אם לפני היציאה, חשבתי שרזיתי קצת, האורחה אצלם שינתה הכל. איזה כיף להשמין פי 2 לפני יציאה לאילת, הא?

כמה חכם מצידי.

ועזבו אוכך.

היה יותר מדי אלכוהול.

כלומר, לא יותר מדי. היה אחלה, והיה אלכוהול טעים..

אבל כנראה שחסינות למרטיני, זה דבר שאין לי, וזה אפילו תורשתי.

לפני כמה חודשים, ייתכן וסיפרתי על איך אימא שלי נסעה בזיגזגים כל הדרך חזרה מקריית ים, אחרי שהבעל של המורה שלי למוזיקה, נתן לה כוסית של מרטיני.

היום, התחילו שם את הארוחה בכך שנתנו לי לטעות ת'מרטיני הלבן שלהם. הי טעים, אין לה להגיד. אבל לא הי חכם להתחיל ממנו.

חטפתי סחרחורת עוד באמצע הכוס, ונאלצתי גם לסיים אותה. הסחרחורת בעיקר בגלל החופם, וזה שמראש באתי קצת לא מאופסת, אבל זה לא עזר. אח"כ הם עוד רצו שאני אעזור להעביר ת'כלים מהחצר למטבח. הזהרתי אפילו את אימא שלי, שהסיכוי שהם יגיעו שלמים, קלוש ביותר. איכשהו, הלכתי לאט, בזיגזגים, והכלים לא נשברו. הו, וול.

אחרי הכוס מרטיני, הייתה כוס של יין אדום חצי-יבש. טעים.

אבל לא עזר הרבה.

אח"כ, בשלב הקינוח, נטאשה הביאה ליקר קפה משובח ביותר, שיש לו 2 חלקים, חלק לבן וחלק כהה, ויחד הם יוצרים טעם נהדר. אבל 2-3 (אני לא זוכרת כמה בדיוק) כוסיות מזה, עשה את העבודה נאמנה.

בררר.. יותר מדי אלכוהול.

אני עדיין חושבת שזה הכל בגלל המרטיני.

דאמ, אסור לי להתקרב לזה, אלא אם כן אני רוצה לנפץ משהו..

אח"כ, כלומר, קודם, לפהי הקינוח, החברה שנטאשה הזמינה החליטה להדליק שם נרות. אז שמנו על צלחת 5  נרות רייחניים. עד 9 בערך, הם נמסו כמעט ברובם, והתחלתי לבצע טריקים פירומניים בשאריות האש והשעווה שהיו שם. היה נחמד. מישו אמר לי להצית את הפתילים שנכבו עם ניייר שהוא נטן לי. (כרגע כתבתי נתן עם ט'. לעזאלז!) הצתתי, והתלהבתי מהרעיון שלקחתי נייר קצת גדול יותר אח"כ וניסיתי שוב להדליק, רק שאחרי שהדלקתי האש הייתה קרובה מדי ופשוט זרקתי את הנייר לצלחת. זה גרם למיני-מדורה שם (לא התפשט לשולחן, רק בתוך הצלחת, והיה מלא שעווה שתבער) והיה ממש יפה ומגניב. לא זכיתי לראות ת'סוףף של זה, כי נאלצנו ליסוע.

גם ככה אירחנו לסרט.

"את יודעת כשכואב לך זה כל כך שקוף, אבל את לא מבינה זו מלחמה שקטה, להשתתף והמנצח לא חשוב" says:

נ.ב. מישהו יכול להגיד לי איפה זה לכל הרוחות "חוף הדקל" באילת?

[וממתי יש שמות לחופים באילת, שהם לא חוף אלמוג.. oO]

 כותרת זו באה להנציח סתם משהו קצת תמוה שקרה היום. המשהו התמוה מסתכם ב2-3 אנשים ששאלו סתם ככה מה שלומי, out of the blue, ובלי שום הכנה מראש. שאלה פשוטה אמנם, אבל זה היה מוזר.

עכשיו, נעבור לפוסט.

(אז.. מה שלומכם?)

אין פוסט.

עבדתי עליכם.

לכו הבייתה.

בעצם, לא, רוב הסיכויים שאתם כבר בבית.

טוב, טוב, בסדר... אני אכתוב משהו מעניין.

יש לי עכבר חדש!

ולכם אולי יש דז'וו.

אבל באמת יש לי עכבר חדש!

הפעם לא למחשב.

העכבר החדש שלי הוא קטן, שקוף ורוקד ריקוד משונה בשם "קזצ'וק". והוא מזכוכית. וברגעים אלה, הוא מונח על השולחן שלי, בתוך שקית נייר חום, ועטוף מחצי טון של פלסטיק חורים הזה, שכיף לפוצץ. הוא יישאר במצב כזה עד שאני אחזור מאילת. אח"כ, נמצא לו מקום, כי אני במילא אסדר פה את עשרות הפסלונים/נרות/צעצועים מביצי הפתעה/דברים קטנים שמפוזרים על השולחן-מגירות-מדפים שלי.

יש לי עכבר, כי קנינו לנטשה מתנה ליומולדת (שהוא אגב, מחר, אבל בעצם לפי השעה, כבר היום). וככל הנראה מחר יש נסיעה ליקנעם. אנחנו מזמינים את עצמנו. כי אח"כ אנחנו באילת, וב4/8 סאשה נוסע לארה"ב. הפעם ממש השקענו במתנה. כד זכוכית, ו5 שיבולים מפוסלים מזכוכית. מגניב. אולי נשאיר 2 אצלנו P: ואז בהמשך, נקנה לה גם פרחים מזכוכית, וזה כבר באמת ייראה טוב יותר עם 3 שיבולים, ולא 5.. זה דבר יפה (והעכבר מתנה זה כי זה עלה 200 ש"ח). אולי אני אוכל לצלם את זה כשנהיה אצלם. אנחנו צריכים לבוא לפני ה4/8 כי גם קנינו מתנה לקרובים מארה"ב. היום גם קנינו להם "ברכת הבית" מיוחדת שעיצבה איזו אומנית שאת שמה הספקתי לשכוח, ואין לי כוח לחפש את הדף שקיבלנו.. לא הטעם שלי, אבל אימא שלי רצתה משהו מושקע (כספית) ומיוחד (אומנותית) אז קנינו את זה. הטיול ברחבי חצי עיר בחיפושים והשוואות של ברכות הבית וברכות העסק (בעיקר העסק, טפו טפו טפו עליו, שיהיו בריאים איתו באמת) לקח לנו את רוב היום. בסוף קנינו ברכת הבית. פעם הבאה משהו אחר.

אני ממש מקווה שאצל הדודים ביקנעם לא יהיו יותר מדי צרות. נמאס לי על התלונות על זה שאני לא מתקשרת. זה מעצבן. לא שהיו עוד תלונות מהפעם האחרונה, אני רק כבר יודעת מה יהיה אצלם מחר. (וזאת גם בתקווה שנגיע עד אליהם מחר, מהסיבה הפשוטה שהאוטו שלנו עובר תקופה קצת קשה, וייאלץ להגיע למוסך מיד אחרי אילת).

נקווה לביקור קצר וחסר תקריות עקומות.

ולאחר מכן, נקווה שאימא שלי זוכרת את 2 הכרטיסים שיש לנו לממש על צ'ארלי בממלכת השוקולד (אז ככה תרגמו את זה לעברית?).

יש לי אבן רוז קוורץ חדשה.

"אמרו לי שזה מביא אהבה, אז הנה לך רוז קוורץ, שתהיה לך אהבה."

"תודה, אבל כבר יש לי אחת."

הממ, כן יש לי אחת.

יש לי כבר אבן רוז קוורץ שמונחת לה בכיף על הפסנתר (עכשיו כבר על השולחן, ליד החדשה..). לא עזרה הרבה. היא גם לא הייתה יפה במיוחד, קצת מלוכלכת כי מצאתי אותה איפושהו, אני כבר לא זוכרת איפה.. החשה יפה יותר. קצת הרוסה בצד אחד, אבל זה כבר גולש לפרפקציוניזם שלי. היא בהירה יותר. קטנה יותר, אבל קצת מעוגלת יותר. נחמד. גם לה צריך למצוא מקום. אני צריכה עכשיו גם להחליט מה אני עושה עם המליון וחצי שטויות קטנות שיש לי על המדפים. לסדר הכל באמת. אבל זה כנראה אחרי אילת..

אתמול (תדמיינו שעדיין יום חמישי, למרות שהתאריך אומר במפורש שעכשיו שישי), סיימתי לקרוא את "לעולם-לא-עולם", של ניל גיימן. אמרתי כבר בלא מעט מקומות, ללא מעט אנשים- אכן ספר משובח וטוב. אם לא קראתם, בהחלט להוסיף לרשימת ההמתנה שלכם, ולהעלות אותו כמה שיותר למעלה. נהניתי ממנו מאוד.

אתמול, באמצע הקריאה, שמתי לב שזה זמן רב, נרדמת לי יד ימין. האצבעות פשוט לא מקבלות דם. אני אישית טוענת שזה בגלל הצמיד של מיקי שלבשתי כמעט כל יום שלישי, וההשפעה הראתה את סימניה יום לאחר מכן. אבל ייתכן ואני טועה. וייתכן ולא, כי לא הייתה ליד שלי שום סיבה להירדם.

התחלתי את "גשר ציפורים", של בארי יוגארט. למרות שהבטחתי לעצמי לא להתחיל אף ספר עד יום שבת, כי אין טעם להסתקרן לגבי ההמשך, ולחכות 8 ימים כדי להמשיך לקרוא. אבל התחלתי. ולפי הפרק הראשון, זה גם ספר לא רע בכלל. נראה לי שעשיתי אחלה קנייה בשבוע הספר האחרון.

אתמול גם המסנג'ר הודיע לי על איזו גרסה חדשה שאני יכולה להוריד. אז ניסיתי להוריד, וזה כל הזמן הוריד לי בעברית, גם כשביקשתי באנגלית. זה היה מציק. בהתחלה, היה לי מסנג'ר בעברית, והיה אחלה. אח"כ, הייתה שוב איזו גרסה חדשה, שהייתה רק באנגלית, אז הספקתי להתרגל לאנגלית, וזה בסדר, כבר עדיף. ועם הזמן, כל פעם שהייתה גרסה חדשה, הורדתי באנגלית. אתמול הוא עשה לי דווקא וכל הזמן התקין עברית. עד שאיכשהו סידרתי אותו, והוא החליט להוריד באנגלית.

סתם החלטתי לשתף בקטע מציק מאתמול..

עוד דבר מציק בערך, הוא כמות הרוסים, שעם פרוץ החופש הגדול החליטו לנסות להציק לי באייסי. אני שוקלת למחוק את השפה הרוסית מרשימת השפות שאני מדברת. זה מביא אליי יותר מדי אורחים מעצבנים. אני לא גזענית. לא שונאת רוסית, אבל כבר מכירה אותם מספיק טוב כדי לדעת שאין לי הרבה במשותף עם רובם, לפחות הרוב שאיכשהו מוצא אותי באייסי, ושאין לי כוח להקליד באותיות אנגליות מלילים משונות ברוסית, במיוחדכשאני יודעת שהצד השני יודע טוב מאוד עברית. בכלל, מה הקטע בלפנות ברוסית אם אתה חי במדינת ישראל, ופונה למישהי שרוסית אצלה זו השפה השלישית ברשימה. אמנם שפת-אם, אבל הם לא אמורים לדעת את זה, ובינתיים אני חייבת לציין שכן, זה בהחלט נדחק למקום השלישי בין השפות שאני יודעת, ולא, אני לא חושבת שזה משהו שאני מתגאה בו, ממש לא.

אבל בכל מקרה, די!

הרבה יותר מציק לי לראות כל 2 דקות הודעה מכינוי רוסי חדש, שמכילה את כל גרסאות המילה "privet/privetik" עם שלל שגיאות כתתיב גם מצידם (עד כמה שאפשר להכניס שגיאות כתיב למילה רוסית שנכתבת באנגלית), מאשר לראות מילים פקציות וסימני שאלה שנגמרים ביותר מדי ספרות 1.

ואז מה שמדי פעם יש אנשים שמנסים להיות מקוריים->

levmonstr (00:11) :

privet:-) esli tebe toje ne spiza i est jelanie poobshaza,pishi

Ru (01:41) :

privet krasavica !!!

Schaste (00:52) :

Vot i schaste k vam prishlo

Vam naverno povezlo

Ne ostavte bez vnimanie

Priglashau na svidanie

Posedim i poboltaem

Chto-nibyd poobsyjdaem....    (-:

Po etim strokam mojno srazy ponyat chto Pyshkina iz menya ne polychilos , no ya nadeus sostavit tebe xoroshego sobesednika....  (-:

זה עדיין מציק. אני יודעת שאני לא מתכוונת ממש לדבר איתם. כל שיחה שאפילו ניסיתי לפתח, גוועה תוך 2 דקות בערך. מקסימום, יומיים.

אז די, מיציתי.

leave me alone

היה היום איזה ספיישל כנראה של קולדפליי בMTV וגם בVH1. זה היה שווה. למרות ששמעתי כבר את אותם שירים שוב ושוב, זה עדיין היה שווה. הם טובים.

אז אם כבר, עידכנתי את רשימת השירים שאני צריכה. אפילו סידרתי לפי סדר אלפאבתי של הלהקות. חתיכת השקעה מצידי.

מוזמנים להציץ ואולי לתרום לי כמה. (:

אני בספק האם אספיק לכתוב את חלק ב' של סיכום מפגש הפסגה. אי לכך ובהתאם לזאת, או מחר, או בשבת, אני אעשה המשך בנקודות קצרות.

עם הנפגעים, סליחה.

עכשיו כבר 2 בלילה.

צריך לישון.

יש כאלו שיחלקו עליי, אבל העיניים שלי טוענות אחרת.

סקאי, מסיימת פוסט ספונטני נוסף, לילה טוב (:

יום שלישי (AKA אתמול) נקבע עוד שבוע מראש (ובעיקרון, עוד מחופש סוכות..) למטרת "מפגש פסגה" של כמה אנשים הידועים כאן פחות או יותר בכינויים פטל, די ומיקי. דיברנו על מתי יהיה נוח לכולם, והחלטנו להיפגש אתמול ב-2 בעזריאלי.

בתכנון המקורי, הייתי אמורה לקחת רכבת שתגיע לשם קצת לפני 2. רק שזה לא יצא (בגלל ענייני בנק שכאלו, שהיה רצוי לסדר לפני היציאה לאילת..) אז חשבתי לקחת רכבת שיוצאת קצת אחרי 1 ומגיעה קצת אחרי 2. ה"קצת" התברר כחצי שעה. -_-

למזלי לקחתי איתי ספר ("לעולם-לא-עולם"), ככה שלפחות לא השתעממתי בנסיעה.. למרות שמשום מה, גם בפעמים קודמות, איכשהו אפעם לא השתעממתי בנסיעה, גם אם לא לקחתי איתי כלום. (בעצם, זה לא קרה הרבה. בפעם הקודמת למשל לקחתי את ליז, שזה דבר מבדר בפני עצמו, וקודם גם נסעתי עם אנשים.. אבל עדיין..)

כשהגעתי התקשרתי לדי, כדי שתכוון אותי לאיפה-שהם-לא-היו. רק שאי שם באמצע, כבר אחרי שהבנתי איפה הם והתכוונתי למצוא אותם לבד, מיקי לקח ת'טלפון ואמר שהם ירדו למטה. טוב נו, פחות עבודה בשבילי. J חיכיתי חיכיתי חיכיתי. בהיתי בהיתי בהיתי (עשיתי את זה די הרבה במהלך היום, ככה זה כבאים למקום יחסית חדש, פתאום מנסים לשים לב לכמה שיותר דברים..). ואז ראיתי משהו שחור וגבוה מתקרב אליי (זה המקום לציין שבלי משקפיים, אני מקרה אבוד בלזהות אנשים מרחוק), וניחשתי שזה מיקי. הניחוש היה מוצלח, רק שבשלב כלשהו, עוד כשראיתי הולך, ואח"כ עוד כשהוא התקרב, שמתי לב למשהו מוזר. הוא היה לבד. משמע- שאר האנשים נאבדו לו אי שם בדרך. אז התחלנו ללכת בדרך ממנה הוא בא, ולאחר מספר מטרים, מצאנו את האבידה – פטל ודי, שהייתה גם עם יובי שדי נשאר איתה עד הסוף המר (אבל על כך בהמשך). כשוידאנו שכולם במקום, קיבלתי סמל זיהוי בצורת צמיד/חוסם עורקים קטן אך חביב שמיקי הכין מחומרים שסחב ככל הנראה מהקייטנה בה הוא עבד.

עלינו אח"כ קומה אחת או שתיים למעלה כי פטל ומיקי היו רעבים. במשך עלייה של בערך 2-3 דקות יותר מדי אנשים שמכירים את מיקי, נתקלו בו. דבר שגרם לי בשלב כלשהו להכריז על חוק חדש: "מעכשיו, לא משנה מי עובר פה, כמה אתה מכיר אותו, כמה הוא החבר הכי טוב שלך או של הסבתא שלך, אתה לא אומר לו היי. או שלום. ולא מסתכל לכיוון שלו אפילו." מיותר לציין שהוא לא הקשיב לי, אבל הו, וול. פטל פתחה לו בדרך את התיק, שזו נקמה נחמדה. באיזור האוכל די מצאה שולחן ריק שהתנחלנו בו. די שלפה מצלמה וניסתה לצלם אותנו. משום מה בזמן שלא שמתי לב, היא הספיקה לצלם גם אותי K, בנוסף לשלל צילומי צלחת האוכל של מיקי, יד/מרפק/שיער של פטל והיד החוסמת-מצלמה של יובי (למרות שנראה לי שהצלחתי לצלם אותו עם המצלמה של די :P). החלטתי לצלם משהו גם, כי נזכרתי שסחבתי איתי מצלמה, עם פילם יחסית חדש (יש בו סה"כ נסיון אחד או שניים לצלם ירח מלא) שמן הסתם צריך לבזבז! אז הממ.. יצאתי משם בערך עם 2 תמונות של אנשים אוכלים (או מתחבאים אחד מאחורי השני. את זה אני אצטרך לראות אחרי הפיתוח). פטל הייתה רעבה, אז מיקי תרם לה אגרול, אותו היא החליטה לאכול בדרך מיוחדת ומבדרת ביותר. אח"כ הספקנו איכשהו לחטט אחד לשני בארנקים ולחלק בינינו כמה דברים כאלה של מקדונלד'ס (יש לזה שם?) שלפטל היה בכמויות מהעבודה. צחקנו קצת על דברים ממשחק מכור, פטפטנו קצת, ואז די הציעה לעלות לגג.

אז עלינו לגג.

בגג, התנחלנו על מקום משיש. דבר אבסורדי בהתחשב בזה שהספסל שהיה חצי מטר מאיתנו, היה הרבה יותר קר מאבן השיש. פטל עשתה סריקה של האיזור (עדיין לא ידוע למה בדיוק), ואז מיקי שלף את ה... נצנצים שלו! כם, מסתבר שקייטנות הן מקור טוב לחומר טוב, הקרוי נצנצים. ונצנצים זה יופי. במיוחד שקית לא קטנה במיוחד של נצנצים קטנים, עגולים וכסופים. במהרה התחיל שם קרב נצנצים עקוב מדם ודמעות (נכנסו לי לעין, ואני חוששת שאני לא היחידה), רוב רצפת הגג הייתה מלאה בנצנצים. ניסיתי לצלם אנשים, וגם מהמצלמה של די. פטל ציוותה עליה לצלם את מיקי ואותי באיזה פוזה מוזרה, שגם את המטרה שלה עדיין לא הבנתי (נו, אני עילגת, זה לא חדש.) אבל אני מניחה שבקרוב יהיו תמונות, נברר את זה. בשלב כלשהו, הצלחתי לשפוך את כל הנצנצים שהיו לי ביד על העורף של מיקי *מוהאהאהאהא* ומן הסתם היה קשה להוציא אותם.

ואח"כ.. עברנו לשלב הקרב מול פורום הדגים.

[אבל על כך, בפעם הבאה.]

טוב, רובכם בוודאי לא מכירים את סקוט ומיצי.

סקוט ומיצי הם שני יצורי צנצנת חביבים שהחלטתי לאמץ באקט של "אם כבר כולם עושים את זה, וזו לא קפיצה מהגג, אז למה לא?"

הם חיו בכיף וסבבה ברשימות שלי במשך זמן די רב, אבל החלטתי להוריד אותם משם, פשוט כי הרשימות במילא ארוכות לי מדי קצת...

אך אני ידועה בתור אחת שקשה לה לשנות דברים כאלה, אז לא רציתי ממש למחוק אותם מכאן.

נקדיש להם את הפוסט הזה.

ככה הם היו ברשימות:

***
הכירו את סקוט!

(ולחשוב שהבתחלה רציתי לקרוא לו מיצי!)
טוב, אז זה מיצי :

***

סקוט נקרא כך על שם אף אחד. פשוט חשבתי איך אפשר לקרוא לעכבר, והשם הזה סתם קפץ לי לראש. הוא אומץ פשוט כי הוא חמדמד שכזה.

מיצי נקרא כך מפני שהוא שחור ופרוותי (או לפחות לובש משהו, שאתם מוזמנים לדמיין שהגלימה שלו קטיפתית, זה יהיה מספיק), והרי כל דבר שהוא שחור, פרוותי ואפל, ראוי להיקרא מיצי! (ע"ע הספר אנגלית של ליז.) וחוצמזה- מי לא היה רוצה שלמלאך המוות הקשואח והאפל שלו יקראו מיצי?

אז לכבוד סקוט ומיצי, שלא יופיעו יותר ברשימות, מוקדש הפוסט הזה.

מי יתן והם ישתמשו בבית הזה לטובה.

אגב, אתם מוזמנים לנסות לתקשר איתם בפוסט הזה, או סתם להשאיר להם תגובה. הם מאוד ידידותיים ויעריכו את זה מאוד.

אם הייתי פחות עייפה עכשיו, הייתי עושה סיכום לא קטן.

אבל אני עייפה (כנראה כרונית) ולכן נציין במספר נקודות:

היה משעשע,

היה מבדר,

היה מנצנץ (לחיי אורגיות נצנצים מרובות),

היו אנשים מפורום דגים P: ,

הוכרחו אנשים לכתוב לי בספר זכרונות (*מוהאהאהאהא*)

היה צמיד *חוסם עורקים* ממיקי

היה פינגווין מפטל

הייתה עין מדריה

היה לב מיובי.

אנשים טובים, me loves you very much

כן, עכשיו אני מבינה בהחלט ממי ירשתי אותו.

אימא שלי קיבלה היום טלפון מהמנהל שלה באחד מבתי הספר, שאמר שהיא צריכה ביום רביעי להגיש לו עבודה כלשהי.

[מסקנה א': מסתבר שגם מורים צריכים להגיש עבודות. עבודות עם דרישות לא פחות גרועות מאלה שהתלמידים מקבלים.]

היא קיבלה קצת הוראות מאיזו מדריכת השתלמות או משהו, והתחילה לכתוב עבודה מזעזעת.

מיותר [או שלא] לציין ש99% מהעבודה הזו, הוא חירבוש טוטאלי, שכן לצוות המורים לא הייתה אף ישיבה נורמלית במהלך השנה, הם לא תיכננו ללמד מיומנויות (אין מילה שאני שונאת יותר מזו כרגע!) למידה שונות ובכלל, הם לא עשו כמעט כלום מהדברים שכתובים שם, לא בכוונה ולא במטרה שרוצים ממנה לפחות.

יצאו לה כ10 עמודים בכתב.

7 עמודי וורד, בכתב לא גדול במיוחד.

את הכל נאלצתי להקליד עד 1 בערך. קצת יותר מ3 שעות מעיקות, וכאב עיניים וידיים מטורף.

יצאה לה אחלה עבודה האמת.

אבל בסוף עוד התרגזתי עליה קצת: "לא יכולת לקצר?!"

והאמת, לא, אבל אני בטוחה שאף אחד מהמורים האחרים כתב עבודה עד כדי כך כזאת..

וכן, עכשיו אני בהחלט מבינה מאיפה ירשתי את חוש החירבוש הזה. היכולת לזיין ת'שכל כשממש צריך את זה.

מוזר שאף פעם לא ראיתי את זה עדיין אצלה, אבל הממ, כנראה שאני חייבת לה תודה, בינתיים חוש החירבוש די עזר לי.

ועכשיו, בתור תודה על הקרבת הידיים שלי, מעירים אותי מחר ב9 בבוקר.

מה שאומר, עכשיו לישון!

לילה טוב לכולם!

=^_^=