השבוע הזה מתחיל ביום חמישי שעבר. כשעוד לא נפלה רבע קטיושה בקריות, ואפילו לא בחיפה, בכביש המוביל לאיזור עם הבסיס שג'ולייט משרתת בו.
ביום רביעי, אחה"צ היה יום נחמד בסה"כ שכלל אירוע חביב כלשהו שאני לא אדבר עליו, אבל אחריו עוד יצא לי לפגוש את די במרכזית חוף הכרמל. אני לא זוכרת כמה זמן ישבנו שם, לא יותר מדי זה בטוח, אבל במקרים של אנשים שהגורל [גם אם הוא בא בדמות צה"ל] שולח אותם לסביבה שלי אני לא מתבכיינת יותר מדי ואומרת תודה על כל דקה שיוצא לי לבלות בחברתם. בדרך לתחנת הרכבת, עוד יצא לה לשמוע על כך שהבסיס שלה נסגר ומשאירים אנשים כי יש כוננות בצפון. ביום רביעי, הכל עוד נראה רחוק.. משהו שקורה שם בגבול.. בין אם בדרום ובין אם בצפון.. נפרדנו תוך כדי חיבוקים והבטחות מצידי לבוא לת"א בקרוב, אולי אפילו בשבוע שלאחר מכן [כלומר, עכשיו.]
ביום חמישי קמתי עם חרא של הרגשה על הבוקר. משהו באויר פשוט לא הריח טוב, ולזכותי ייאמר שדווקא הוצאנו את הזבל. במהלך היום, כמו שכתבתי, מפת הצפון התחילה להיראות כמו משחק מאוד לא מוצלח של צוללות, כשעם השעות עוד ועוד ישובים סומנו עליה עם סימן הפיצוץ. זה לא היה נעים, וזה לא היה סימפטי, וכשהתחלתי לראות משטרות/אמבולנסים נוסעים לכיוון ההפוך מהקריות, למרות שאז דיווחו רק על נפילה שם, ידעתי שמשהו לא בסדר. ואז גם הכל התחיל להיות לא בסדר. אז כן, הנפילה ביום חמישי נמצאת מספיק רחוק מהבית שלי, אבל זה עוד מקום שאני יכולה לראות מהחלון, ועל ההר, בינינו, המרחק האווירי ממקום למקום קטן ביותר. רק במציאות לוקח ליסוע ממקום למקום חצי שעה. ככה, הכל קרוב.
ושתבינו, יום לפני, עוד הייתי קצת אופטימית. כמה שעות לפני, עדיין הייתי מספיק אופטימית כדי לרצות להיפגש עם הבנות על חוף הים בערב. אחרי הכל, נראה לי שלא ראיתי אותן קרוב לחודש. זה די הרבה זמן בשביל לא לראות את החברים היותר ותיקים וטובים שלך (וזה שהיו תקופות ארוכות יותר מזה, זה לא דבר טוב בפני עצמו..). ככה שלמרות ההרגשה הגרועה, רציתי לעשות לפחות את זה. כי את הסיבוב בחנויות בעקבות המצלמה הדיגיטלית שרציתי לקנות (בינתיים, לא שאני לא רוצה, פשוט ירד כל החשק והמצברוח להתעסק עם זה בכלל :/) כבר לא עשיתי וויתרתי, למרות שאחה"צ עוד הכל לכאורה היה בסדר.. אז בסוף גם לא הלכתי לחנויות כשעוד האיזור היה בטוח, וגם הערב התבטל, כי אף אחד לא רוצה שתיפול עליו קטיושה כשהוא בחוץ (וגם לא בפנים, מן הסתם). במקום זה, בילינו את הזמן בלנסות לקבל סימני חיים מכל מי שידענו שנמצאת באיזור חיפה. את ג'ולייט דווקא תפסתי בין האחרונים, אבל די במזל היא בכלל חזרה מקורס בי-ם באותו יום והייתה רחוק מכאן.
כל הערב והלילה עבר מוזר יחסית, כי אחרי הכל זה באמת לא המקום שהתרגל לחטוף קטיושות פתאום. אבל אחרי שיום חמישי עבר בביטול תכניות מוחלט, הגעתי עם עצמי למסקנה שיום שישי ושבת לא צריכים להיפגע, במיוחד שלאור העובדה שחיפה נכנסה למעגל הפגיעות, לא יזיק לי לבלות סופ"ש רחוק מכאן.
[יום שישי 14.7.06]
אז לעומת הפעם הקודמת, כל הבוקר עבר בעצלתיים, בערך. כלומר, התעוררתי שעה מאוחר מדי. מסתבר שקמתי שעה לפני, וגיליתי שעוד מוקדם, המשכתי לישון בידיעה ששעה לאחר מכן אמור לצלצל השעון המעורר ולהעיר אותי. הוא כמובן לא צלצל. אין לי שמץ קלוש של מושג מדוע ולמה. אני רק כן יודעת שקמתי שעה אחרי שהייתי אמורה לקום, וגם זה בזכות כלב שהחליט לנבוח פה למטה ברחוב, מבלי להפסיק במשך כמה וכמה דקות. דבר שגרם לי: א. מאוד מאוד לכעוס עליו. ב. לתהות על האם כלב נובח הוא אכן אינו נושך. ג. לתהות למה לבני אדם אין אטמי אזניים טבעיים לפחות לשעות השינה. ד. לפקוח את העיניים. ה. לראות טיפת אור נכנסת דרך התריסים. ו. להתסובב ולבהות בבהלה קלה בפלא' שהציג בפניי את מה שכל מאחר-סדרתי שונא לראות. "וויהי, לא רק שהשארת את כל ההתארגנות לבוקר, אלא גם קמת שעה מאוחר מדי! מוהאהאהאהאהא!" טוב, זה לא מה שבאמת היה כתוב בו, אבל אם פלאפונים היו יודעים לשלוח SMS במקום להציג את השעון הארצי, זה בערך מה שהיה כתוב שם.
טוב, אז אני אחסוך לכם את כל שלבי ה"יומני היקר, יום שישי, 14.7.06, קמתי בבוקר, צחצחתי שיניים, הסתרקתי, אכלתי ארוחת בוקר מ-2 ביצים, סלט וקפה עם עוגה, עשיתי מקלחת וניסיתי להתלבש, כשזה לא הצליח, הבנתי שכדאי לי גם לנסות להכניס בגדים לכל העניין הזה, ורצוי גם נעליים, המדרכה בחוץ כואבת. ובכלל, אם אני כבר יוצאת, רצוי לקחת את התיק שלי איתי, זה לא מזיק בד"כ. זה מזיק רק כשאני שוכחת דברים. אבל אני לא שוכחת הכל וזה כבר משהו. מסרק זה לא דבר שטוב לשכוח. גם לא את הנעלי עקב דמיט! אני לא אלבש חצאית עם נעלי ספורט. אולי אם ישלמו לי. אבל מי האידיוט שישלם לי בכלל.. טוב, לצאת מהבית זה אומר לרוץ מהר לתחנת אוטובוס, אני גם ככה מאחרת."
אז כן, רצתי לתחנת אוטובוס, ודווקא חשבתי שאני יוצאת בזמן. שבועיים לפני כן התייצבתי בתחנה בשעה 13:00 בדיוק, ומיד הגיע אוטובוס, מה שגרם לי להגיע לתחנת רכבת לפחות 20 דקות לפני שהיא יוצאת, וכשאני נטולת תעסוקה במשך 20 דקות זה לא כיף. (זה גם גורם לי לעבוד על אנשים מסוימים שאני עדיין בבית ובכלל לוקחת את הרכבת האחרונה, וזה, מסתבר, משעשע רק אותי.) אז יצאתי מנקודת הנחה שאם זה קו שעובר אחת לרבע שעה, אני יכולה להיות בתחנה בסביבות 13:10-13:15 ולהספיק לאוטובוס הבא, שיגיע בול לתחנת הרכבת, בשעה מספיקה כדי ללכת אליה, להוציא כרטיס ולהיכנס לרציף. אך למה שהמציאות תעבוד לפי ההיגיון של הראש שלי? בדיוק בשנייה שכבר נלחצתי (זה היה בסביבות 13:27, פחות מרבע שעה לפני שהרכבת יוצאת) והתחלתי לחייג הביתה שאולי אימא תהיה נחמדה וידידותית ותסיע אותי בעצמה, הגיע אוטובוס. עליתי עליו כבר מן הסתם, ובשיחה כבר התחלתי לבקש שתבדוק מתי הרכבות הבאות, כדי לוודא עד כמה אכן מר גורלי ואאלצה לי להתייבש בתחנה. הייבוש כלל אגב חצי שעה בלבד אחרי שהרכבת המתוכננת יוצאת, אבל עדיין באסה. השלמתי עם העובדה והלכתי לי לרכבת. השגתי לעצמי כרטיס והכנסתי אותו בעצלתיים למכונות האלה שנותנות לעבור לרציף. אני בד"כ לא מסתכלת לשם אפילו, אבל פתאום אני רואה שכתובה עליה השעה 13:40. "הכצעקתה?", תהיתי ביני לבין עצמי. האוטובוס נסע 10 דקות? איך לכל הרוחות הצלחתי להגיע בזמן באופן כה חסר סיכוי? לפתע ראיתי שאכן, הרציף מלא בלא מעט אנשים, שמן הסתם לא היו נמצאים עליו אם הרכבת כבר הייתה עוברת. ונרגעתי מעט. זה עדיין היה מאוד מוזר, שהצלחתי להגיע בזמן.. זה גם היה מספיק מוזר שבדיוק גם הרכבת איחרה ב2-3 דקות, שככה אפילו אני חיכיתי לה.. ברגעים שכאלו ממש, אני יודעת שהרכבות מופעלות ע"י איזה כוח עליון בלתי ניתן לשליטה. הוא אוהב אותי, כנראה, הכוח הזה, אבל כפי שיתברר לי בשבוע שאחרי, כנראה לא מספיק. אז מן הסתם גם הגעתי בזמן, ואפילו יצא לי להיתקל בשומר נחמד ביציאה מתחנת הרכבת בהרצליה שאמר לי לחכות בפנים כי יש מזגן, בעודו פוסט בחוץ הלוך ושוב ומפזר מים על המדרכה. פעולה, שביום שמש יותר-מדי-חמים ויותר-מדי-לא-נעים מתפרשת באופן בלתי ניתן לפירוש. ואז הגיעה ג'ינה [טוב נו, קוויק בעצם, אבל הייתי צריכה שם שם של נקבה. :P] וייסורי הגיעו לקיצם. פחות או יותר. לא חיכיתי יותר מדי שתגיע הערת ה"את לובשת חולצה ורודה!!!!111 @#$%$#@" אבל לא היה לי אכפת כ"כ..
מפה לשם, אני גם אקצר לכם את אירועי השעות הבאות, שכללו בעיקר בהייה בסדרת אנימה יפנית כלשהי.. (שיט, זה באמת היה קיצור. כמה לא טיפוסי לי..)
אח"כ נסענו לבית מאוד יפה וחביב בחדרה, שבמקרה שייך לאבא של המארח שלי לאותו סופ"ש. גם שם היה חביב ביותר. ארוחת שבת נורמלית זה מסוג הדברים שראויים לציון במחוזותיי, שכם לא יוצא להיות כמעט בכלל בכאלה. אז יאפ, היה נחמד. (כן, אני תמציתית..)
הדרך חזרה כללה הרבה חושך וכביש ישר כמעט לכיוון דרום.
21:00 לערך. או מתקרב לשעה הזו..
חיוך נפרש על הפנים.
רק בחושך, כשאף אחד כמעט ולא רואה, הוא מעז לצאת ולהתוודות שהוא שם.
כי אני רחוק, וזה מסוג הדברים שתמיד יעשו לי טוב. המצב בסביבה בבית היה גם שקט, ככה שפחות דאגתי. ובחושך, יש מן שלווה כזו.. שבצירוף עם הדרך דרומה, פשוט עושה לי טוב. מבחינתי, הנסיעה הזו מהבית הייתה יכולה להסתיים אפילו אז, זה פשוט היה שווה את זה.
אי שם כשחזרנו, עוד יצא לי לטעום דבר כזה העונה לכינוי קפה עם ליקר שוקולד. משום מה שכחתי שליקר שוקולד זה דבר חזקו מתוק בפני עצמו, ככה שעוד נחכו בכוס גם כמעט 2 כפיות סוכר. מי שעוקב אחרי ה2 שורות האחרונות ומכיר אותי, אמור להפיל כרגע את הלסת למטה. כמות מכובדת יחסית של סוכר, עם ליקר (אלכוהול) ושוקולד.. דמיט, זה היה טוב! זה אמנם היה גם מתוק מדי וגרם לי לתהות למה לעזאזל אני כ"כ אוהבת מתוק, אבל.. זה פשוט היה טעים ברמות! *יאמי* J
המשך הערב, היה אמור להיות באיזה מקום מסוים, שהגענו אליו מוקדם מדי. חיכינו בחוץ תוך כדי תהיות על החיים, היקום וכל השאר (כל השאר זה ליתר דיוק- "מה זה לכל הרוחות חול זיפזיף?" ו-"למה חייזרים מנסים לתקשר איתנו ולשלוח סימנים מלמעלה?" ולא! לא דמיינתי, היו שם אורות מוזרים נטולי מקור הגיוני כלשהו.). כשגילינו את התשובה הנדרשת (11:42 –למתקשים ביניכם- הבדיחה מסתתרת בתוך השעה..-) ניסינו להיכנס לאותו מקום, אך אבוי! אנוכי אינני מספיק לא-קטינה בשבילם. לא מספיק שעברתי את טראומת ה"אני כבר לא מתחת לגיל 18!" ומיד אחריה את טראומת ה"אבוי, אני אפילו לא בת 18 יותר!", עכשיו מסתבר שאני לא מספיק זקנה בשבילם. שנה אחת הבדילה ביני לבין הכניסה הרצויה, ויען כי לא הייתה לי שום כוונה לחכות ליד הדלת משך זמן של שנה שלמה (טוב בסדר, 10 וחצי חודשים) ניסינו להמשיך הלאה. "הלאה" היה בעצם המרינה בהרצליה. עוד משהו שאני עושה פעם ראשונה וזה לדרוך על אדמת הקודש של המרינה. נו, זה לא שאני עד כדי כך מתלהבת, אבל סה"כ מקום מספיק מפורסם במרכז שעולה על פיותיהם של כמה וכמה אנשים שאני מכירה מדי פעם, אז סתם היה נחמד להסתובב שם קצת. כמו שזה היה אחרי שכמעט נכנענו למחסור במקומות חניה, ואחרי שסופית נכנענו מלחפש מקומות נטולי תור, ורצוי כאלה שגם יכניסו אותי מבחינת הגיל [רמז: לא היו שם יותר מדי..]. כשגילינו שכבר אחרי חצות, ויתרנו אפילו על לרדת דרומה יותר בשביל מקומות בילוי. K מי שלא רוצה להכניס אותי- לא שווה שאני אהיה שם, נקודה. :P
כשחזרנו, למדתי לא לזלזל בוודקה, במיוחד אם היא בריח (וטעם!) וניל, כי במינונים הנכונים עם משקאות קלים כמו ספרייט, זה דווקא יכול לצאת מתקתק וטעים למדי. J
אה, וגם קצת מרדים. כי אלכוהול זה דבר שאני בחיים לא אבין איך הוא משפיע עליי. יש את האנשים שזה ממסטל אותם לגמרי, יש אנשים שזה סתם מעודד, יש את האנשים שזה מדכא אותם לגמרי ויש אנשים שבכלל לא מסוגלים לגעת בו. אצלי זה כנראה תלוי במצב עוד לפני, כי הייתי קצת עייפה, אז זה הרדים. אבל אז נזכרתי גם שבכל פעם לאלכוהול יש השפעה אחרת עליי, אז עכשיו סתם מוזר לי לגלות למה זה ככה. oO
ויהי ערב, ויהי בוקר, יום שבת. [15.7.06] [אחח... אני טובה בלתמצת, הא? ^.~]
ביום שבת היה הפיקניק יומולדת/פרידה של אליאנורה. וגם הוא כלל מעין מיני מפגש בלוגרים יחד עם החברים שלה. בכל מקרה, אני אתמצת גם כאן, ולו רק כי אם אני אתחיל להרחיב, זה ייקח עוד עמוד וורד שלם [ואולי לא רואים את זה בבלוג, אבל מילאתי כבר יותר משניים כאלה עד כה.]. היה משעשע, היה מגניב, היה טעים והיה כיף. גיליתי שצ'רנובוג הוא אדם שרוט בשכל, אחד הקוטלים שאני מכירה, יצא לי לפגוש את הזוג המלכותי [AKA אראמיס ובימבה], אם כי לא יצא לי להחליף איתם יותר מדי מילים, ויצא לי לקבל מסאז' אלוהי מצ'ר! [וויהי! עכשיו אני יכולה לשים את הכפתור שהכנתי J] מה שכן, במשך כל היום שלמחרת, עוד כאב לי הגב פי 10 ממה שהוא כאב קודם. אני לא מאשימה את המסאז', כי הוא באמת היה טוב לאותו זמן, משום מה ככה הגב שלי מגיב לדברים טובים שעושים לו. הוא כפוי טובה ואני כבר מזמן לא שולטת בו. :/
קוויק ואנוכי נטשנו לפני שהכל נגמר כי חשבנו לתומנו שעוד יצא לנו לראות את "שודדי הקאריביים 2" בהמשך הערב. מה שלא ידענו לתומנו זה שמחדל המקומות-שהתאחדו-כנגד-התכניות-שלנו עוד לא נגמר. ההקרנה הקרובה [ועוד חזרנו יחסית מוקדם] הייתה רק בחצות. ואהמ, אני לתומי תכננתי לחזור הביתה קצת לפני זה.. אבל לא נורא.. לפחות קיבלתי טרמפ ישיר עד הבית, ועוד הצלחתי לנמנם קצת בדרך (וזה נדיר, כי אני לא מהאנשים שמצליחים ממש להירדם בנסיעות).
מסקנות מוזיקליות כלליות: * לד זפלין ממש טובים לנסיעות. * אנשים שעושים סדר בחדר ומוצאים דיסקים שהם לא רוצים זה דבר מאוד נחמד, במיוחד אם מדובר בדיסק של אירוסמית' [מי לייקס!] J
ויהי לילה ויהי בוקר... יום ראשון. [16.7.06]
בבוקר, הכל נראה חביב ונחמד כרגיל. אולי חוץ מהפרט השולי שהייתי צריכה לחזור לשגרה. אבל הסופ"ש היה שקט בחיפה, וחשבתי לתומי שאני מתחילה עוד שבוע שגרתי. מסתבר שלאנשים מסוימים בלבנון היו תכניות אחרות בשבילנו.
המתקפה הראשונה על חיפה, שהתחילה לקראת השעה 9 בבוקר, תפסה אותי במקום השני בעיר שלא הייתי רוצה להיות בו ביום שנופלים טילים. (הראשון הוא כל איזור המפרץ, אגב). 2-3 הקטיושות הראשונות שנפלו בכלל לא הכניסו אותי ללחץ, כי רק שמעתי משהו, שבכלל לא ידעתי שזה זה. עד שאחד האנשים, היותר רגועים ומשעשעים בד"כ יצא עם מבט איום בעיניים, והראה מהחלון שלו 2 מקומות שנפלו בהם קטיושות. יקיריי, כשאתם שומעים בום ורואים עשן עשרות מטרים ספורים מכם, זה ובכן, מלחיץ במעט. ואני עוד מנסה לנסח את זה בעדינות. סיבוב קטן הראה שיש עוד נפילה ממש קרוב, ופה כולם כבר התחילו להיכנס קצת ללחץ. אני ועוד חברה (שאגב, עוד התקשרה אליי יום קודם בשאלה של האם כדאי לנו לבוא למחרת או לא, ואני עוד עניתי שכן, כי היה שקט ולמה לא..) ברחנו מהר במדרגות למטה (ולמטה לא היה קומה או שתיים).. האסוציאציה הראשונה הייתה לאסון התאומים, ושאם משהו פוגע פה, מאוד כדאי לנו להיות בקומת הכניסה כדי שנברח ישר. אנשים לחוצים בכל מקום.. חשבנו מהר, ואימא שלה הייתה בבניין סמוך כלשהו. הגענו גם למסקנה שעדיף להיות שם מאשר כאן. יצאנו מהבניין. מה זה יצאנו, רצנו בטיל, כשעוד מסביב ממשיכים לשמוע "בומים" בכל מיני מקומות. לא, נעים זה לא היה, בכלל לא. גם בבניין ההוא היו לא מעט אנשים היסטריים למטה, אחת התחילה לייבב כמו ילדה קנה, ואני לא צוחקת או משהו, אני מבינה אותה.. רק שאנשים כאלה יכולים להלחיץ גם את אלו שלא לחוצים לגמרי עד עכשיו..
מפה לשם, הזמן עובר מאוד לאט במצבים האלה.. אף אחד לא סגור על מה בדיוק לעשות ומתי להיכנס למרחבים המוגנים, לחדרי מדרגות וכל מיני כאלה ומתי לצאת. בין לבין, שתבינו, גם נפלו הרשתות הסלולריות. ככה שגם אם ניסינו ליצור קשר עם העולם החיצוני, כמעט ואף אחד לא הצליח. אני חושבת שעברה לפחות שעה וחצי עד שהצלחתי לשלוח הודעות. שיחות זה היה סיפור אחר ולקח עוד יותר זמן עד שזה הצליח. בקושי גם קיבלתי הודעות, נראה לי רק מ-2 אנשים. כל ההודעות שנשלחו לי אז, התחילו לבוא רק אחרי 13:00, שאז כבר הייתי בבית. מצב מלחיץ ביותר, שכן אני מכירה את אמא שלי. אני עוד הייתי בסדר, אבל היא הייתה בבית, ואני מכירה אותה ככה, שברגע שהיא יודעת שאני בסכנה, היא יכולה לעוף בטיל ולחפש אותי בכל העיר, זה שלא הצלחתי ליצור איתה קשר, הלחיץ אותי בעיקר בגלל זה. בין לבין, בשעה הראשונה בערך, עוד רצו שמועות (ככל הנראה נכונות) על מקומות שבהם נפלו קטיושות.. חלק מהאנשים אמרו שזה מקרי, אבל מבט כללי יראה שהמניאקים האלה, יודעים טוב מאוד לאן הם מכוונים! גם כשהם לא פוגעים בבסיסים צבאיים, הם יודעים לפגוע לא רע במקומות מרכזיים בעיר, כאלו שאם ממש יסגרו אותם, זה די אסון לתחבורה ולמעבר בעיר. (אמנם לא הסתובבתי פה יותר מדי לאחרונה, אבל הבנתי שבסופו של דבר, לפחות בנקודה הזו הכל בסדר..) עם הזמן עלינו למעלה, מצאנו את האמא של החברה, ועם הזמן, למרות שהיו עוד אזעקות ועוד נפילות, איכשהו הכל נראה קצת יותר בטוח... הצלחתי ליצור עם אנשים רק בסביבות 11:30-12:00 ואז כבר כשראיתי שכמעט ואין אוטובוסים, אין לי הרבה ברירות, ואני די חייבת לשים פס על הדאגה לאימא ולנצל את הכמה זמן של השקט כדי שהיא תבוא ותיקח אותי..
בערך מאז, הרחובות והכבישים בהחלט נראים שוממים.. וכמו שכבר אמרו לפני, זה מצב די לא רגיל כאן.. נדמה לי שהמשך אותו יום מאוד מעורפל אצלי בזכרון, במיוחד כי הבוקר היה חזק מספיק..
יום שני [17.7.06]
5:55 בבוקר, סירנה שמעירה אותי תוך שנייה. יש כאלו שמתלוננים על העוצמה שלה או על האורך שלה, או בכלל על קיומה, אבל כפי שיצא לי לראות אסור לזלזל. גם הכמה שניות שהיא נותנת, מספיקות כדי לברוח למקומות מוגנים יותר מאלו שאני ישנה/נמצאת בהם, והעוצמה שלה מצליחה להעיר אפילו משינה עמוקה יחסית. מה שכן, הדבר הראשון שעבר לי בראש זה "פאקין שיט, אפילו לישון הנסראללה הזה לא נותן לי! >.<" כל אחד והאינטרסים שלו אני מניחה..
מאותו יום, אני בבית. קיבלתי אישור רשמי לא לזוז לשום מקום כל עוד המצב בחיפה ככה..
השגרה היומית כוללת שעות של שקט, ושעות שכל כמה זמן יש סירנות, וכמו שאתם מן הסתם רואים בחדשות, בין היתר גם נפילות..
הבומים האלה נשמעים מפחיד, אני חייבת לציין. אני ממש לא רוצה לגלות מה זה הטילים היותר חזקים שלהם, אבל גם ככה הם מצליחים להרעיד את האדמה יופי. בין כל הנפגעים, אני פתאום גם מרחמת על הטבע.. כ"כ הרבה שריפות וכל נפילה הורסת משהו, שלא לדבר על הרג ופציעות..
זה פשוט עצוב. :/
ובין היתר גם מפחיד. כי גם כשלא מדווחים מכאן שיש משהו, עדיין שומעים בומים מהאיזורים הקרובים.. ולכו תנחשו ממה זה.. אני די רגילה לרעשים שיש באופן יומיומי מהנמל והסביבה, אבל הם הפסיקו פעילות, או צמצמו אותה, ככה שהאופציה הטבעית יורדת ומה שנשאר זה לנחש..
ומטוסים.. מצד אחד, מרגיע לשמוע אותם, כי הנה, לפחות רואים שגם אנחנו עושים משהו.. מצד שני, בתוך כל אחד מהם יושב בנאדם, מישהו שלנו, שהולך לסכן את חייו בגלל כמה טרוריסטים מפגרים.
ואני גם דואגת לאנשים.. לאלו שבצפון, ואני מכירה לא מעט כאלו, לאלו שנמצאים על הגבול, לובשים את מדי הצבא שלנו ומגנים גם ברגעים אלו ממש על כל אחד מאיתנו. מי יתן וכל אחד מהם יחזור לביתו בשלום.
שגרת היום הזו, של לחיות קצת כרגיל, וגם זה בכאילו, ואז לשמוע פיצוצים או סירנות (מה שבא קודם, אם כי נראה לי שמאתמול תיקנו את משהו במערכת האזעקה ושומעים אותה הרבה יותר טוב, מכמה איזורים..) זה מתיש, פיזית ונפשית. ללכת לישון עם עיניים אזניים פקוחות לכל הבומים, שאני כבר לא יודעת אם אני מדמיינת מרחוק, או שהם באמת נופלים להם שם, זה מתיש בפני עצמו..
אפילו היום הייתה השכמה חביבה ב5:30 בבוקר...
ועכשיו, בעצם לא כ"כ מעכשיו, זה די כמה ימים מאז שגיליתי שיש לי את האופציה באמת, אני תוהה לגבי כל עניין הנסיעה למרכז. אני עוד אקרא לזה "לברוח" בהמשך.. אני מצד אחד רוצה ליסוע, כי היה כ"כ נחמד רחוק מכאן בשבוע שעבר, ואם באמת ימשיך להיות שקט שם, זה יהיה פשוט משהו שאני צריכה, אפילו בשביל עצמי.. מצד שני, אני אדאג לכל מה שקורה כאן בבית.. אני אדאג להאם אמא שלי באמת בורחת עם כל אזעקה (כי עד עכשיו, זה קצת נדמה שהיא עושה את זה בעיקר בשבילי..), ואם חס וחלילה יקרה משהו, אני בכל מקרה ארצה להיות ליד הבית.. משהו בפנים ימשוך לכאן בכל מקרה, כי אחרי הכל, הבית שלי כאן.. זה דבר אחד להתארח אצל אנשים לכמה ימים, אבל להיות בסביבה ה"טבעית" שלך, אפילו כשהיא מותקפת, זה בכל זאת משהו אחר..
ובכלל, זה גם עושה אסוציאציות של שואה. לפחות בשבילי, קצת.. הורים שנפרדים מילדיהם רק כי הסכנה קרובה, שולחים אותם רחוק, כי מרגישים ששם יותר בטוח (והארץ שלנו קטנה, בינינו, אין פה הרבה "בטוח".. :/) ולכו תדעו מה יהיה בהמשך..
פחדתי מהאופציה שיהיה קשה לחזור. כי עוד מיום ראשון ביטלו את הרכבות לכאן. אך תוך כדי כתיבת שורות אלו, אני מגלה שהחזירו את הרכבות, לפחות אחת לשעה, ולפחות עד לחוף הכרמל. זה גם משהו. לפחות יהיה לי יותר קל לחזור בשעת הצורך..
אז כן, הרומנטי כאן עוד מאתמול, מתנדב במד"א כי הם צריכים כאן כוחות תגבור, והערב הוא חוזר, ועד כה זו די הייתה האופציה היחידה שלי בכלל לברוח מהעיר (כן, יש אוטובוס, אבל אפילו אוטובוס לתחנות וזה.. זה מסוכן קצת) ואני כנראה אנצל אותה.. ככל הנראה, אני אהיה בחדרה, עוד כמה עשרות קילומטרים דרומה, גם משהו.. אולי אפילו יצא לי לבקר את עדן.. (:
אמא שלי אפילו לא שמה לי דד-ליין לחזרה. כמה שאני ארגיש צורך להיות רחוק מכאן, ומצידה שאני אסע אפילו עד ת"א או פ"ת או כל מיני ערים אחרות במרכז..
נראה לי בכל זאת, שאם הכל יהיה בסדר, אני אחזור בשבת או ראשון בבוקר... נראה..
סקאי, קצת על השבוע, והמשך מן הסתם יבוא, INC
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
עוגה עם כדור גלידה בצד! 
[למרות שאין לי שומדבר גם נגד רדיו]
אבל גם בלונה-פארק בת"א ממש נחמד. 
(בעיקר מחשב וקריאה.. אפילו את הכתיבה זנחתי |מכות עצמיות|)
ובגדול- גם זה מסוג הדברים שאני לא עושה מספיק.
