לפני שאני חוזרת לעשות תחרות מבטים ובהיות עם החומר במיתוג (תזכירו לי בסמסטר הבא לא לעשות את הטעות של לחלק שיעורי בית להגשה בזוגות בין שני מקצועות לחלוטין, אין לי מושג מה קורה בקורס הזה בעיקר בגלל זה), כמה קצוות לסגור:

ברגעים אלו, הסיבה היחידה שאני עדיין יושבת מול המחשב במקום ללכת לישון, הוא העובדה שאני מפוצצת בהמון אוכל טעים וטוב, ולשכב עכשיו כנראה לא יעשה לי טוב.

חזרנו מארוחת יומולדת אצל האקס-מורה-למוזיקה (שהיה לה יום הולדת במהלך השבוע). היה שונה הפעם, בעיקר במקום מאכלים רוסים/אוקראיניים/יהודיים מסורתיים, הם החליטו ללכת על הרעיון של להזמין הרבה אוכל מאיזו מסעדה סינית, ולהכין מספר מצומצם של מאכלים מסורתיים בעצמם. רעיון חביב שפינה להם קצת זמן ונחת לעצמם. האוכל היה טעים, אני בכל זאת אוהבת את הסלטים בסגנון סיני וכל המוקפצים למיניהם. היה משעשע לראות שעדיין המאכלים המסורתיים היו המנצחים. וכרגיל היה בכלל נחמד. הסיבה העיקרית לכך שהגעתי הפעם במקום להישאר בבית וללמוד היא פחות העובדה שתמיד מדובר בשולחן עמוס כל טוב, אלא העובדה שאלו אנשים טובים שתמיד כיף ומעניין אצלם, ולא יוצא לי, בעיקר בגלל הלימודים עכשיו, לבוא אליהם בתדירות כ"כ גבוהה. כך שאת ההזדמנויות הספורות בשנה שיש לי לבוא אליהם, אני מנצלת. ואכן היה נחמד. ומשעשע לשמוע "זה בסדר, אפשר להגיד דברים כאלה לידה, היא לא ילדה קטנה" על כל מיני יציאות של "מבוגרים" שהם כ"כ השתדלו להרחיק ממני כשהייתי קטנה. גם יצאתי טוב כי סידרתי להם את מצלמת האינטרנט (שלי אין בכלל, אבל להם היא קריטית כי הילדים, וחלק מהנכדים, גרים עכשיו בחו"ל.)

כל היום הזה בכלל היה מוזר מהבחינה שלא אני, ובעיקר לא אימא שלי, היינו בהכרה מלאה. והפעם, האלכוהול בארוחה בכלל לא היה קשור. העניין הוא, שאתמול (או שמא היום?) הלכנו לישון בסביבות 2:45 לפנות בוקר (לילה?) אחרי שחזרנו מההופעה של ברי סחרוף (שאירח את יהודה פוליקר) בקיסריה. היה ממש שווה, ואני לא טובה בלכתוב על הופעות. סבלתי הפעם מעייפות מסתורים שגורמת לי לא לזכור חלקים מההופעה. אולי זה כי הייתי עסוקה בלצלם, או בסתם להיות עייפה מסיבה לא מוסברת במיוחד, אבל עדיין היה טוב.

2 קטעים מעלי גיחוך קל:

- 2 וחצי שירים לתוך ההופעה, הייתה הפסקת חשמל (אני טוענת שהכל בגלל האגו המנופח של 'פלאפון' שהיו כ"כ חייבים להציב מצלמות בזוויות משונות על הבמה, אחת מהן מתחת למיקרופון של ברי סחרוף, וכשעובדי במה ניסו להזיז את הרמקול עליו הייתה המצלמה הם כנראה עלו על איזה כבל וגרמו לקצר, או שקר כלשהו בסגנון. המסכים עליהם הכל הוקרן היו במילא באיכות כ"כ גרועה, לא יכולתם פשוט לוותר על זה?). לרגע ראו איש רץ בצעדים ממש גדולים מימין לשמאל לאורך הבמה.

אני, מפנה שאלה מעניינת לאימא: "זה הרץ של ישראל במרתון האולימפי? עושה במקרה את הקילומטרים האחרונים?"

- לפני שההופעה התחילה, וזה לקח זמן, נזכרתי איפה אנחנו יושבים, בכל זאת, האמפי בקיסריה נבנה ע"י הרומאים (אני לא טועה, נכון? אחרת יכול להיות מפדח... P:), והפניתי לאימא עוד שאלה מעניינת: "נכון שלאנשים שמתרגשים לעלות לבמה (זו בכל זאת הפעם השנייה, אחרי יום קודם, של סחרוף בקיסריה) אומרים לדמיין את הקהל עירום? אז רגע, פה אומרים להם לדמיין את הקהל בטוגות?"

פינת התמונות:

ההופעה אורחה בחסות "הבית הכחול" שמארגנת "פלאפון". שום פרסום סמוי מכוון, ממש לא, רק שתבינו למה יש את שתי התמונות הנ"ל ולמה על אנשים יש סמלים על הבגדים האופנתיים שלהם.

[עוד תמונות יש כאן]

עכשיו, אני לא רוצה להישמע כלבתית, אבל אני חייבת לציין שאיכשהו, ה"פלאפון" האלו יגרמו לי למות מסרטן בסוף. זה או הקליטה הממש ממש ממש גרועה שלהם ברוב המקומות שגורמת לאנטנות שלהם ושל הפלאפון שלי עצמו לפלוט עליי יותר מדי קרינה. או העובדה שנפלתי דווקא על מקום שבו עישנו עליי ללא הפסקה. המון אנשים קפצו-עמדו-רקדו-ובעיקר-עישנו לפניי וכל העשן איכשהו מצא את עצמו דווקא בתוך הריאות שלי. ככה שאם זה לא סרטן-שקר-כלשהו-מקרינה-סלולרית, זה יהיה סרטן ריאות בגלל כל העישון הפאסיבי הזה. גרררר.

(שתבינו, כאב לי לנשום עוד בבוקר, ואני לא חושבת שזה רק בגלל חוסר החמצן מרוב השרב הכבד והלחות.)

ונמשיך בחזרה לאחור עם כך שברביעי בבוקר, אימא שלי העירה אותי ב-7 כשהיא יצאה לעבודה. הפעם, במקום להמשיך לישון עוד שעתיים כרגיל, הכרחתי את עצמי לקום וסוף סוך ראיתי את "ממלכת גן עדן", שהתגלה כאחד הסרטים הממש מעולים שראיתי בזמן האחרון. אני זוכרת את כרזת הסרט בזמנו, ואת איך שחשבתי ביני לבין עצמי האם לראות את זה בקולנוע, ואז המשכתי לחשוב על כך ש"זה בטח עוד סרט תקופתי", והיו כאלה בזמנו קצת יותר מדי, ו"נו, זה סרט על צלבנים, מה יכול להיות מעניין שם?" אבל וואו, איך שטעיתי בגדול. הסיפור והתסריט פשוט מעולים, המשחק (וצוות השחקנים) משובחים, לדעתי לפחות (אורלנדו בלום מצליח להעביר דמות מעולה ולא רק להיות החתיך התורן, את פניו של אדוארד נורטון בכלל לא רואים, ועדיין הוא משחק את הדמות שלו בצורה משובחת, כי אם מצליחים לקבל את התחושה של המלך שהוא, כשהוא מכוסה מסכה וגל הגוף שלו עטוף ב(ג)דים, זו נקודה ראויה לשבח, ועוד ועוד ועוד) ובסופו של דבר, הסרט גם מעביר מסר מאוד חשוב לעולם, ובכלל הוא גם נוגע לנו קצת אישית, עם כל העניין של מלחמות דת וירושלים. שווה צפייה.

הדבר היחיד ששיעשע אותי מעט בחצי השעה הראשונה בערך, הוא הדמיון, בכל זאת, בין הדמות של אורלנדו בלום בסרט הזה, לדמות שלו ב"שודדי הקאריביים": שניהם לפני שהפכו למי שהם מקצועם היה blacksmith, שניהם שטים באנייה טובעת לאנשהו, ושניהם, בסופו של דבר "הבן של אבא שלהם". כך ששיעשע אותי הרעיון שהם בטח לא עשו לו אודישן, אלא בסה"כ היו צריכים לראות את הסרט הראשון של שודדי הקאריביים כדי לדעת שהוא מתאים לתפקיד.

זהו, רק רציתי להגיד שהיו ימים נחמדים למרות שהם לא היו אמורים להיות כאלו, אני צריכה להפסיק להתעלם ממקצועות שאני לא טובה בהם.

שבוע נעים לכל מי שעובר כאן (:

זהירות, פוסט נאצה למבחנים לפניך.

אני שונאת תקופות מבחנים. הן תמיד מלחיצות אותי נורא, ונדמה שמעולם לא למדתי להתמודד איתן כראוי. אז מה שהיה לי קורס שלם על זה בסמסטר שעבר, אני לא מהמיישמים, ואני גם לא מהטיפוסים ההחלטיים מספיק על מנת שיהיה להם טיפוס מסוים לטפל בו מלכתחילה. אמנם אני משתפרת עם גמילות מאינטרנט וכאלה (5 דקות בפייסבוק זה שיפור נאה לעומת 5 שעות, בכל זאת), אבל עדיין יש לי המון עבודה עד שאצליח להגיע לרמת הלמידה האופטמלית. זאת שכוללת מספיק הפסקות חמצן אך מספיק זמן איכותי מול הקלסרים והחומר.

אה כן, ותרגול. אחת הבעיות העיקריות היא שאני לא מספיקה בד"כ לתרגל מספיק, זה לא טוב, ואני צריכה לשנות משהו בסדרי העדיפויות. לקרוא את החומר ולחזור עליו זה חשוב, אבל כשהידיים והמוח לא באמת מתורגלים בפתרון תרגילים זה לא שווה מספיק.

אני שונאת תקופות מבחנים, כי זה הרבה יותר עמוק ממבחן שבו אני יושבת וכותבת תשובות לשאלות קשות. אני שונאת מבחנים בכל אספקט כלשהו של החיים, מהיכן שהם לא יבואו ולהיכן שלא יובילו.

אני שונאת תקופות מבחנים. הן תמיד גורמות לי לעצור ולהרהר, דווקא כשאני מנסה לשבת מול החומר וללמוד. המחשבות שלי נודדות לכל מקום אפשרי. המוח שלי נכנס למעין 'תדר תהודה' (חהחה.) משלו בתקופה הזו ועוברות אצלי תהיות, מחשבות, תסריטים (אם רק הייתי עוצרת לרגע לכתוב) ושלל דברים שונים ומשונים שחיים להם עמוק מדי במוח בתקופות ה"יבשות" וה"משעממות" יותר של מהלך הסמסטר והחיים בכלל. אני שונאת את זה, כי נוצר מצב של היפוך בו במקום להתרכז בלימודים בימים הספורים והקריטיים שלפני כל מבחן, אני חושבת על הרבה דברים אחרים שהם לא החומר למבחן המדובר (או כל אחד אחר, לצורך העניין). אין לי מושג איך לגרום לשפע הפעילות המוחית הזו לעבור דווקא למסלול שקשור ללימודים הספציפיים, וחבל כי טמון בזה לא מעט כוח. וחבל לי גם שאני יודעת שזה קשור אחד לשני, התקופות הלחוצות האלה של החיים אלו הן שגורמות מהתחלה לאותן מחשבות, ובלי התקופות האלה הן היו ככל הנראה מועטות יותר, מצד שני, דווקא עכשיו אני ממש לא צריכה את זה.

אני שונאת תקופות מבחנים. כי חלק מההרהורים הללו קשורים לתהיות שחוזרות על עצמן מדי כמה זמן לגבי "האם אני במקום שבאמת נכון לי?", ואז אני חוזרת לעובדות שגורמות לכל המצב הזה להיות לא אובייקטיבי מלכתחילה, והן כוללות את העניין שאני לא יורשת עצר כלשהי, ואני צריכה מקצוע שיש בו עבודה ומיד. ואז זה מיד מצמצם את רשימת הבחירה. וזה מוריד את האובייקטיביות מכל העניין, למרות שזה חוסך לי את החיפוש העצמי, שדווקא אולי היה נחמד אם היה קורה מתישהו, כי בינתיים, גם ברגע זה, אני לא סגורה על מה אני רוצה להיות כשאני אהיה גדולה. ובינתיים, איפה שאני עכשיו יכול להיות לא רע, נראה איך יתפתחו להן השנתיים הקרובות, כי יכול להיות גם מעניין כאן. רק חסר לי הסימן קריאה בסוף המשפט. זו עדיין הקנאה באנשים שיודעים מה הם רוצים מעצמם ומהחיים. וגם אם אני פחות או יותר יודעת מה אני רוצה מהחיים, אני לא יודעת איך אני רוצה שהמקצוע שלי ייראה. ואמנם רוב החיים לפניי, אבל יש גבול מסוים לשנים הצעירות וה"טובות" של החיים (זה בסדר, אני יודעת שבכל תקופת גיל יש את המשהו טוב שלו, אני לא רוצה להישמע רעה ומתנשאת) ולבזבז אותן על חוסר ההחלטיות שלי זה ממש לא טוב. אם יש משהו שאני רוצה מעצמי, זה להיות שלמה עם החלטות, ודברים והכל, וזה לא יקרה עד שאני אבין מי אני ומה אני רוצה. וזה, בפני עצמו, לא מסתמן כמשהו שיקרה בקרוב, וחבל.

אני שונאת תקופות מבחנים, כי מסתבר, שאני לא טובה בהם כ"כ. ואני מוקפת בסביבה שגורמת לציונים שלי להראות רע מאוד (למרות שזה בסדר, הם נראים רע גם ככה), ומצד שני בכלל, אני מוקפת בדעות שונות וסותרות. בין כאלו שבוכים לי על הציון הכ"כ רע שהם קיבלו (85), או כאלו שמצהירים בגאווה שממש לא אכפת להם לקבל נכשל במבחן שהרגע יצאתי ממנו עם תחושה מוזרה. וכל המצב הזה רק מדגיש בעיניי כמה אני תקועה באמצע (גם זה, בכל מובן של החיים כמעט) ולא חלק משום דבר, כי אני רחוקה מאוד מלהצטיין ממש בלימודים, ומצד שני אני לא רוצה לשקוע במחשבות ש"קצת מעל עובר זה כבר טוב", כי זה לא, וזה רק גורר אותי למטה. וזה מעגל שקשה לשבור, כי עם ציונים שהם "קצת מעל עובר", כששואפים למעלה, יותר כואב להתאכזב בכל פעם מחדש שמנסים לעלות.

חוץ מזה, אני יותר ויותר שונאת לגלות את העובדה שהנושאים הבאמת מעניינים פה (ומי היה מאמין, הם קיימים) כוללים בתוכם את החלק הכי קשה בלימודים, את המקצועות היותר קשים, את הבסיס הפיזיקלי והמתמטי היותר נרחב, כי רק כשיש אותו פתאום דואגים לקשר לדברים המגניבים שאפשר ללמוד כאן, ואני לא אוהבת את זה, כי הדברים שנשמעו מעניינים הם אלו שבכלל גרמו לי להרגיש בסדר עם בחירת הפקולטה, והגילוי על כך שעם כל כמה שקשה כאן, להגיע לתחומים שבאמת נשמעים מעניינים יהיה לי קשה כפליים, זה לא מעודד במיוחד.

אני שונאת תקופות מבחנים. הן גורמות לי לכתוב פוסטים שכאלו, שידועים בכך שאף אחד לא יקרא אותם ותוך כדי מספר הקוראים יצטמצם פי 2 שוב.

ומחר, אני לא אגש לחלק ב' של מועד א' בשדות, כי אני פחדנית קטנה, ומעופפת שלא יודעת להתרכז מספיק בחומר, וכי כל היום קראתי ונמנמתי הלוך ושוב, ועם כל ההספק מהיום, והימים האחרונים, עדיין לא הספקתי הכל ואני עדיין לא מוכנה מספיק.

ונראה לי שגרמתי לעצמי סוג של בעיה בשורש כף היד רק מלשבת מול התרגולים בוידאו ולכתוב כל מילה. אני אולי מבינה קצת יותר טוב, אבל אולי היה כדאי לקנות בכל זאת את החוברת (גם אם אני יודעת שזה רק היה חוסך את הזמן, כי אני לא אוהבת ללמוד מחומר שהוא נטו מודפס.)

הכותרת אמורה להיות "אני אכתוב לשם שינוי פוסט לנושא החם, כי לכתוב פוסט על איך נדפקתי בשני המבחנים הראשונים, שהיו דווקא במקצועות שאני מחבבת פלוס הסמסטר, ויצאתי מכל אחד מהם בתחושה שבאמת פתרתי דברים במשך 3 שעות ואח"כ גיליתי שאני כנראה לא אעבור אף אחד מהם - זה מה-זה מבאס.", אבל זה ארוך מדי.

אז ככה, חמשת הדברים שתמיד-תמיד-תמיד יהיו לי לא משנה עם איזה תיק אצא מהבית (עד שכנראה תתפסו אותי בלי):

- חבילת מסטיקים בטעם רנדומלי שהוא בטוח לא מנטה, ושפתון לחות לשפתיים. (הם באותה שורה, כי איכשהו הם גם תמיד יהיו באותו כיס, לא משנה באיזה תיק.)

- פלאפון. אחד מהם. בד"כ שניהם. (ולפני שצועקים עליי על פינוק הדור ולמה לכל הרוחות יש לי שניים: הם זהים. בדיוק אותו דגם של פלאפון ישן נושן שכל מה שהוא יודע זה בעיקר להתקשר ולשלוח SMSים וזה כל מה שאני צריכה, אה וגם לפלוט המון המון קרינה, ואת זה אני פחות צריכה. אחד מהם בכלל שייך עקרונית לקוויקי ומשמש ב'תכלס כפלאפון העיקרי, כי איתו יוצא שאני מדברת יותר. השני, שלי, קיים לאם אימא תתקשר, או חלילה, כל אחד אחר שיעיז, ובכלל, הוא משמש כאחלה שעון מעורר.)

- צרור מפתחות מהבית (שסתם במקרה יש עליו גם מפתח לחדר של קוויקי במעונות P: וכן אני נהנית לציין את זה אז שקט.). כי כבר היו דברים מעולם וחזרתי הבייתה כשאימא שלי לא הייתה שם (למעשה, זה קורה יותר ממה שהיא חוזרת הבייתה ואני פתאום לא שם :/), וזה הכי לא כיף שבעולם להיתקע מחוץ לבית כשאין לך לאן ללכת. (הו, ימי הילדות כהשניים וחצי חברים שהיו לי גרו במרחק יריקה ממני.)

- ארנק. או לכל הפחות: הכרטיס לאוטובוס, תעודת סטודנט וכסף קטן ו/או כרטיס אשראי חסר תועלת.

- משקפיים. ראייה ושמש, בימי הקיץ החמים. בקיץ זוג אחד מוצא את עצמו בכל פעם בתיק, ואמנם משקפי הראייה זה לא משהו שבד"כ בתיק, אבל עדיין לא כדאי שאני אצא מהבית בלעדיהם, גם אם אני לא-כזאת-עיוורת.

זוהי חבילת הבסיס.

אם תרצו, אפשר להרחיב לחבילת ה"חמישה דברים שאני תמיד לוקחת בתיק ללימודים":

- קלמר, שתמיד מכיל יותר מדי צבעים ויש עליו ציור של חתול.

- קלמר נוסף, שהוא סתם מקום יעיל לאחסן בו שלל שטויות שסטודנטים צריכים, כמו DiskOnKey, אזניות קטנות (שלא עובדות, אין לי מושג למה הן עדיין שם), שדכן וכו'.

- יומן. כי מסתבר שאני בערך היחידה בסביבה שככה יודעת מתי יש מה ואיפה. ועם כל השינויים והתוספות שיש פה למערכת, זה נורא שימושי.

- קלסר עם דפים שבאופן מקרי לחלוטין (ואופן מקרי לחלוטין הוא כמובן "ישבתי בכיתה ואשכרה כתבתי") מכיל חומר לימודי כלשהו.

- בקבוק מים, כי אני צמאה רק מלחכות בתחנה.

או לחילופין, "חמישה דברים שאני תמיד לוקחת בתיק לקוויקי":

- בגדים (דאא.)

- בקבוק מים, הפעם כי רק הנסיעה זה יותר-מדי-זמן-ללא-מקור-שתיה-זמין-כלשהו.

- קרם לחות/ידיים ודברים מהסוג. (כי נו, אני לא באמת אתחיל לפרט את כיס הטואלטיקה שיש שם מעצם היותי בחורה בעייתית)

- סט איפור כלשהו

- גלולות. (כי תינוקות זה כיף כשהם שייכים לאחרים.)

וזהו ^^

(אני אהדוף את עצמי עכשיו להמשיך לראות וידאו בשדות. מישהו במקרה לוקח איתו אקדח לכל מקום? אני אשמח לפליטת כדור מקרית כרגע, לכיוון הרקה השמאלית שלי בבקשה.)

מצטערת, שוב ממש לא התכוונתי לעדכן והכי אין לי זמן לזה, אבל אני חלשת אופי וחייבת.

דמיינו לכם סיטואציה,

הזמן: אי שם בערב פסטיבל הסטודנט לפני כחודש.

הנפשות הפועלות: קוויקי ואנוכי.

סיטואציה א': מפאת ידיעת מחירי האלכוהול באירוע, וידיעת כמות האלכוהול שקיימת אצלי בבית, החלטנו לקחת 2 בקבוקי מים מהבית, ועוד בקבוק תמים נוסף שהכיל בתוכו וודקה עם ספרייט.

היה נחמד, ושימושי, אבל נשאר ממש קצת. הערב נגמר, ושמתי את הבקבוק הנ"ל במקרר, בתקווה לסיים את הכמות הלא גדולה במיוחד בהזדמנות כלשהי.

דמיינו לכם סיטואציה,

הזמן: לפני יומיים-שלושה

הנפשות הפועלות: אני עצמי ואנוכי

סיטואציה ב': חם, חם נורא. הארץ שלנו מתייבשת. אין לנו מים לבזבז, אבל אני מתה לשתות משהו קר. על כן, מוצאת בקבוק ליטר וחצי רנדומלי, ממלאת אותו מהפילטר ומכניסה למקרר. שיהיו מים קרים בקיץ החם שלנו.

דמיינו לכם סיטואציה,

הזמן: אתמול, שבת בבוקר, בחוץ חם נורא ובפנים עדיין לא כזה נורא.

הנפשות הפועלות: אימא שלי.

סיטואציה ג': אימא טוחנת גרגרי חומוס, מערבבת אותם עם טחינה וקצת מים קרים מהמקרר, בעודה חושבת לעצמה "איזו בת חכמה יש לי, מארגנת שיהיו לנו מים קרים בדיוק כשאני צריכה אותם."

החומוס יצא די סבבה, תודה ששאלתם. אפילו ללא חומרים משמרים.

דמיינו לכם סיטואציה,

הזמן: אתמול בערב.

הנפשות הפועלות: אני עצמי ואנוכי

סיטואציה ד': אני פותחת את המקרר כדי להוציא יוגורט, ומבחינה בבקבוק הספרייט הקטן, מסיטואציה א', מונח במקום אחר, ומשום מה, במקום להכיל את ה5 וחצי שלוקים שנשארו בו, הוא מלא עד הסוף. החלטתי, בגלל עצלנות כמובן, לא להתכופף ולהוציא אותו כדי לבדוק מה יש שם, אלא סתם ציינתי ביני לבין עצמי שזה מוזר. ושאם יש גמדונים שממלאים בקבוקי וודקה כשהם עומדים להיגמר, הייתי רוצה לפגוש אותם, סתם ככה, להגיד תודה.

דמיינו לכם סיטואציה,

הזמן: היום בערב.

הנפשות הפועלות: אימא ואני.

סיטואציה ה': שיחת חולין על איך שהיא עזרה היום בהכנות לחתונה של בת של שותפה חביבה לעבודה, אני מספרת לה היום שלחומוס היה טעם של לימון, קצת יותר מדי, ואיכשהו הגענו ל-

אני: "תגידי, את מילאת את הבקבוק ספרייט הקטן שהיה במקרר במים במקרה?"

אימא: "כן, אוי, תודה ששמת מים קרים במקרר, הייתי צריכה אותם אתמול להכנת החומוס!"

אני: "אממ... ושמת את מה שהיה בבקבוק ההוא בתוך החומוס?" ~חיוך קל על סף גיחוך החל להתפרש על פניי~

אימא, מתחילה לחשוד: "כן.. למה?"

אני: "את יודעת שהיה שם ספרייט עם וודקה? הזה שנשאר מאז שאני וקוויקי לקחנו אותו ליום הסטודנט?"

פה כבר לא ממש יכולתי להתאפק והתחלתי לצחקק קלות...

אימא: "ועוד כשטעמתי את החומוס בהתחלה, לא הבנתי למה זה כזה מתוק! ועוד הוספתי לימון ומלח והכל!"

ברגע זה שתינו פרצנו בצחוק בלתי נשלט.

אחרי שקצת נרגענו:

אני: "ולא שמת לב לבקבוק הגדול עם המים ששמתי במקרר קודם?"

אימא: "ממש לא!"

אני: "זה הגנים הרוסים, שמשכו אותך לוודקה במקום למים..."

-Fin-

אז נגמר לו סמסטר...

ולפני שאני צועקת לעצמי: "קיץ! חופש!!" (שמשום הרגיש לי היום, ואך ורק היום) צריך לנחות על הפלנטה מקיימת חוקי ניוטון ומקסוול [למה, הו למה?] הזו, ולהיזכר במציאות הכואבת. 3 וחצי שבועות של מבחנים כל יומיים-שלושה וחופש בספטמבר.

רגע, אמרתי חופש בסמפטמבר?

פחחח!

אתמול היה היום האחרון של הסמסטר, ודווקא אז דאגו לעשות יום פתוח שכזה עם הסברים על מעבדות החשמל והפרוייקטים הבאים עלינו לטובה (או שלא, למי יש 350 שעות פנויות לתת לי?) בשנה הבאה, והצליחו להפחיד אותי כהוגן מבחינת כמות הזמן שתצטרך ללכת רק על זה.

חוץ מזה שבחודש-בערך חופש שיש עד פתיחת סמסטר חורף, גם ככה תכננתי לעשות לעצמי קייטנת מטלב (תכנה שכזו, שדי צריך להיות חברים טובים איתה אם רוצים לשרוד כמו שצריך עד סוף התואר) ואולי עוד כמה דברים, אז פתאום קלטתי, שפאק, כל מיני קורסים שעשיתי בשנה הראשונה, לא באמת נכנסו לי לראש, ודי צריך לעשות חזרה עליהם כי, וואלה, באמת צריך אותם להמשך, והממשך עומד פה מאחורי הדלת.

[וזה בלי להזכיר כמובן למידה למועדי ב', שיהיו, בטוח שיהיו.]

הסמסטר הבא מסתמן כלא קל, בלשון המעטה. אם עד עכשיו חוסר הקלות פשוט הייתה עומס מהמערכת המומלצת, גמרנו עם זה. הפעם העומס נופל כמעט מכל קורס שרק חושבים לקחת, לא משנה כמה "קל יחסית" הוא נחשב. ופתאום, כדי להגיע לכמות סבירה של כ-20 נקודות לסמסטר צריך לקחת איזה 6 קורסים ממש, אבל ממש רציניים ועמוסים כל אחד. ואולי 6 זה גם מה שיש לי עכשיו, אבל 6 זה לא קל, בכלל לא, ובכלל מסתמן שהסמסטר הבא יהיה בכלל בכיוון ה-7 אם לא 8. כיף כיף.

בכל מקרה, על התקפי הפאניקה הבאים וקרבים שלי (ולא רק מהמבחנים שכבר כמעט כאן) אני עוד אכתוב.

אני רק רוצה לספר לכם שאני מרגישה כמו גמדון הבית דובי (הארי פוטר, דאא.).

אם אני סתם מחבבת מדי פעם להיתקל בזוגות גרביים חמודים ולקנות אותם, אימא שלי חטפה סוג של התקף בשבועיים האחרונים, של לקנות לי גרביים, ונכון להיום (כי לכו תדעו מה עוד יהיה מחר) יש לי לא פחות מ-11 זוגות גרביים חדשים שעוד לא זכו להילבש.

הנה הראייה: (תתעלמו מהסדין הרוסי למהדרין ברקע)

פרחים, פסים, נקודות ולא פחות - פונפונים. כן כן.

עכשיו, אם גרביים שחררו את גמדון הבית לחופש, מה יהיה איתי?  :(

אם אנחנו כבר בסעיף התמונות, אני חייבת לחלוק איתכם כמה דברים משעשעים מהשבוע שעבר, אז אולי מחר, או מתישהו, אי אוסיף לפה את הגרסא של ת' ושלי לרטטוי.

המשך חיים יפים, אנשים.

אם היה לי קצת יותר זמן, הייתי כותבת איזה יום מגניב וכייפי היה יום רביעי, החל מהבוקר, עם צהרי יום ד' -סוף סמסטר מגניבים למדי, עד הערב שאיכשהו הצלחתי לגרור אנשים החוצה, לא לאן שרציתי אבל עדיין היה כיף.

והייתי גם כותבת כמה שורות על זה שלקפוץ לקוויקי גם אם זה בערך ליום אחד ולא לסופ"ש זה עדיין נחמד , ובאסה שנגמרו הסופ"שים הכייפיים עד אי שם בספטמבר.

אבל אין לי.

יש כ"כ הרבה דברים שהייתי רוצה להספיק לעשות, ופשוט אין זמן. וחבל.

[ואני כנראה צריכה מחשב חדש רק בגלל המסך. כיף.]

שיהיה לכולם חודש נחמד, אני מתחילה שוב ניסיון לגמילה מכל האינטרנט המבזבז זמן למיניו.

אני לא יכולה להרשות לעצמי עוד קורסים שצריך לחזור עליהם בעתיד. ככה שצריך ללמוד :/

סוף השבוע הזה עבר מהר מדי. הוא אמנם היה גם ככה קצר מהרגיל וכלל עוד פחות שעות שבהן באמת ראיתי אותו, ומה שאני מנסה להגיד זה שזה לא כיף.

מה שכן היה כיף, זו ההופעה של "כנסיית השכל" בקיסריה, עם 40 נגנים (36!) וקרן אן ופורטיס ואורי מיילס שלמדתי לאהוב עוד מההופעה הראשונה שלהם שראיתי לפני יותר מחצי שנה, עם העיבודים האיריים שגרמו לי להתאהב.

והיה כזה יפה (למרות שבקטנה, הרגשתי שלעיתים היה יכול להיות יותר יפה, אבל אולי זו רק אני עם הציפיות הגבוהות נורא.) וטוב ושווה. וקרן אן עדיין חמודה נורא, ופורטיס עדיין משוגע (ו"ואת מתפשטת" שלו נשמע פחות גרוע כשעומדים לא בשורה ראשונה, מסתבר, אבל עדיין יש לי חשבון לא סגור איתו ועם הכנסייה בגלל השיר הזה).

ואחרי יותר משעתיים וחצי של הופעה הרגשתי ש"ואו, זה ארוך" ועדיין לא רציתי שהזמן יעבור וההופעה תיגמר, וב00:50, כשהכל נגמר, והייתי עייפה בטירוף ונורא רציתי לישון, הייתי מוכנה להישאר עוד שעתיים וחצי כדי לשמוע הכל מהתחלה. עד כדי כך זה טוב.

אפילו לא לקחתי מצלמה. כדי שחלילה לא אתרכז בצילום במקום במוזיקה. למרות שדווקא היו פה ושם קטעים שהייתי בכיף מקליטה בוידאו, אם לא מצלמת סטילס. אני מקווה שהDVD שאמור לצאת מההופעה הזו יהיה מספיק טוב. אני עוד אשקול להשיג אותו.

ומצד שני, עם כל ההופעות, ההצגות והבילויים הכיפיים, מתחילה להיות הרגשה של "די, צריך להוריד הילוך", וההרגשה הזו באה מעט בכפייה בגלל סוף הסמסטר (שמגיע עוד שבוע וכלום) והמבחנים שמיד מתחילים, ואני עדיין בתחושה שיש עוד המון זמן עד הסוף, ואין.

אז בינתיים, זה השעות במקרה הטוב בהן אני אחזור הביתה, וכל יום יש כ"כ המון דברים לעשות.

וברביעי עוד לפני מלא זמן אירגנתי (בעזרתו של הארי) אנשים לצאת לפאב החדש בזיו, ודווקא רביעי השבוע כזה ארוך ומייגע ומלא בדברים, ואין למתי לדחות. ואוף.

ואני רוצה עיצוב חדש, ותספורת חדשה, כי השיער שלי גדל מהר מדי וחם לי.

ובכלל, אם לא כל הטכניון הזה, והצרות והשביתות, הייתי עכשיו באילת. :(

ואני נורא חכמה. שכחתי את הפלאפון שלי אצלו. ונכון שזה לא באמת כזה נורא, כי גם ככה אף אחד לא מתקשר אליי, אבל בכלל לא תכננתי ליסוע אליו בסופ"ש הקרוב (פרוידיאני משהו, לשכוח את הטלפון כדי שתהיה סיבה לחזור. ) ודווקא השבוע אני צריכה אותו, כי לליה יש יומולדת, וכל הקטע של רביעי, ודווקא כי אני תקועה מלא זמן בגהנום ואולי מדי פעם אצטרך לחפש אנשים שאין לי את המספרים שלהם בשום מקום אחר. כל הכבוד.

אני צריכה להתחיל לעשות רשימות קטנות של 2 do list לכל יום בנפרד, זה לא יאומן כמה דברים גדולים יש לעשות, וביניהם כמה משימות קטנות יש לי לטפל בהן שגם כן צריכות להידחס איפושהו באמצע. וכל יום אני שוכחת משהו, בטוח, ולא מספיקה הכל, וזה לא טוב. כי זמן, זה מצרך שבהחלט אין לי כרגע.

אז כמו שאמרתי, תקופת המבחנים אוטוטו כאן, מה שאומר שבטח יהיו מלא עדכונים-מתוך-לחץ-במקום-ללמוד-למבחן.

אני רוצה עיצוב חדש.