| 8/2010
מכל הסיפורים ששמעתי על קורסי רענון נהיגה, במקרה שלי רק פרט אחד היה נכון. המבחן בסוף הוא שכונה אחת גדולה.
חבל שאי אפשר היה באמת לישון את כל המפגש הראשון והשני. :/
[סקאי, שקיבלה ציון הרבה יותר גבוה מאנשים שאשכרה נוהגים בכל הזמן הזה].
בנימה אחרת (לא שיצא מזה משהו, אבל שווה לנסות), אם אתם שומעים על דיל נפלא לאיה-נאפה בשבוע הבא (לכמה ימים בודדים או סופ"ש, אין לי כל כך זמן עכשיו), אני מאוד אעריך אם תגלו לי.
[סקאי, שממש רוצה לפגוש את הדודים המאגניבים מגרמניה, אבל נטולת תקציב להחריד.]
| |
in bloom
Penelope Stamp:
This was a story about a girl who could find infinite beauty in
anything, any little thing, and even love the person she was trapped
with. And i told myself this story until it became true. Now, did doing
this help me escape a wasted life? Or did it blind me so I didn't want
to escape it? I don't know, but either way I was the one telling my own
story...
ראיתי עכשיו את "The Brothers Bloom". למקרה שאתם מחפשים מה לראות, מדובר בסרט חביב ומהנה ביותר.
כבר הרבה זמן שלא ראיתי סרט עם דמות ראשית שזרקה אותי אחורה ועוררה הזדהות כואבת מצידי. הדמות של פנלופי מקסימה לדעתי, ההזדהות "כואבת" רק כי אני מתגעגעת למי שהייתי פעם, ממש מזמן. לפני שהכרתי הרבה ילדים ומבוגרים שזרקו אותי לעולם ה"אמיתי". אני מתגעגעת לדמיון המטורף, להגזמה במידה מסוימת וההיסחפות אחריו, לחופש. יכולתי לבחור איזו דמות שבא לי, להיכנס לתוכה ולהיסחף לאן שזה ייקח אותי. זה היה כיף נורא, אבל הייתי ילדה קטנה.
בשלב כלשהו הגיעה הרציונליזציה. "אנחנו לא באמת הולכים לעשות ככה וככה.. אנחנו לא באמת זה..." ... "את לא באמת יכולה לעשות את זה..."
[no shit]
אז התחלתי לשתוק. ונשארתי ככה. וחבל לי, כל מה שיכולתי להיות ואני לא.
ותמיד יהיה לי חבל.
[וכן, מאוחר מדי לשנות, בחיי שניסיתי.]
Penelope Stamp:
I know I'm pretending to be a smuggler ba ba ba... BUT what you don't
know is that I'm a real smuggler because I tell it like I own it. You
know what your problem is? You just gotta stop thinking and just enjoy
the ride man.
אני רוצה לעשות restart להרבה דברים בחיים.
נגיד, למחוק את כל רשימת החברים שלי בפייסבוק (או בחיים, אבל זה קל מדי) ולראות מי בכל זאת יישאר.
בינתיים, בכלל לא תכננתי לכתוב שום דבר עד שהפרויקט שלנו יביא תוצאות שהן קמצוץ מזה, למשל. [זה המוטיבטור הרשמי של השותפה ושלי. להציץ בסרטון, ולהמשיך לעבוד.]
צ'או.
| |
10 דקות.
10 דקות בבריכה של הטכניון בשעות הערב, הספיקו לי כדי לחשוב שבעצם לא. אולי עדיף באמת לא לעשות ילדים. אף פעם.
נעזוב לרגע שעומס היתר והדמיון של הבריכה האולימפית לבריכת בית מלון בשעות אחה"צ-ערב. מילא. חופש גדול. נתמודד.
זה לא זה.
אני פשוט לא רוצה לגדול להיות המבוגרים האלה. שמשתמשים במילים כמו "שונאת" כשמספרים לאנשים מסביב על הפעילות עם הילדה (ואז מה שהרגל שלה איכשהו הגיע לכתף שלך בזמן השחיה), שעונים בטון מונוטוני, משועמם ומעוצבן לבסוף, לילדים שבסה"כ מנסים להשתובב כמו שרק ילדים יכולים.
ואני מבינה שלפעמים חוזרים עייפים אחרי העבודה, והחיים בכלל לא פשוטים והכל.
אני פשוט לא רוצה שדווקא אחריות שכזו (יחד עם זו שבאה עוד קודם בלנסות לחיות את החיים האלה) תהפוך אותי לאדם כל כך קר, מנוכר ועצבני. (כי זה בסדר, יש לי סיבות אחרות להיות כזו וגם הן לא מספיק מוצדקות בעיניי). אני לא רוצה לגדול להיות כל כך לא כייפית דווקא עם מי שלהיות כיפי איתו זה בדיוק חלק מהעניין.
אולי אני סתם קטנה מדי, ואין לי מושג מהחיים.
אני רק יודעת שאת מה שהספקתי לראות היום במהלך פחות משעה, לא אהבתי.
| |
מסקנת היום:
הבעיה עם פרויקטים מגניבים היא שהם הרבה יותר קשים לביצוע ממה שנדמה.
מסקנה לעתיד:
אם פרויקט ב' שלי הולך להיות בעיבוד אותות/גרפיקה כלשהי, אני משאירה את זה בדו-מימד. וללא תלות בזמן.
תודה.
היום הזה לווה בסוג של "להתעקש על שלי" כשאני יודעת שאני צודקת.
זה מרגיש די טוב. אני צריכה לזכור את זה.
| |
אני מהמרת על רומא.
אבל אם אתם שומעים על יעד אירופי מעניין אחר, במחיר שפוי לזוג סטודנטים עניים, אי שם בסוף אוגוסט-תחילת סמפטמבר, אני אשמח לשמוע. 
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
