היום הנפלא התחיל מצלצול הפלא' וקול ששואל איפה לעזאזל אני נמצאת. כעבור שנייה ע"י מבט חטוף בשעון התגלגלתי לי בשמחה מהמטה עם צרחות של אושר, של קהל ישראלי שזכה במקום הראשון באירוויזיון.

הרי כבר 8:05 ואני רק עכשיו קמתי. והרי יש לנו 3 שעות ראשונות של הנושא ה"אהוב עליי במיוחד" עם המורה ה"טובה ביותר עלי אדמות"- לשון והבעה, עם אסנת לוגסי.

כשהגעתי לכתה גיליתי למרבה הפתעתי שהמורה שבד"כ =מריחה= שקר מקילומטרים האמינה לשקר המגומגם שלי. ואף מחקה את החיסור שלי מהשעה הקודמת. לאחר שהתיישבתי חברה שלי נתנה לי להבין את הסיבה לאירוע מחריד זה.

(עכשיו, הבנתי למה אפילו הכלבים המטומטמים של השכונה השתתקו כשהייתי עוברת לידם בדרך לבצפר)...

שכחתי להוריד ת'עפרון השחור מהעיניים מהערב הקודם, ובלי לשים לב שמתי מעל האפור המרוח שכבת שחור טרייה (שהדגישה את עיניי הנפוחות ממילא). אני מקווה שכבר עלתה במוחחם התמונה המחרידה, והסיבה הברורה בגללה המכשפה הזאתי עשתה הכל רק שאני אתרחק ממנה.

כמה גדולה הייתה הפתעתי כשגיליתי שבמקומי יושבים שני בנים חוצפנים למדי, ולא רק שהם ישבו במקומי ולא התכוונו לקום, אלה שגם הם מחקו וקשקשו על ציורי השולחן =שלי=!! ומעל ציירו את סימני הגיטרה שלהם וכל השיט הזה!!!!

עלו במוחי כמה מילים טובות לומר להם אבל נעצרתי ברגע האחרון כי הרי יש יותר מדי רוסים בכתה ואחד מהם בטוח יתרגם למורה... אז החלטתי לא להסתכן. במקום זה חיפשתי לי מקום בכתה.

את ה=ווייז מיר!!!= שלי שמעה כל הכתה. המקום הפנוי היחידי היה ליד הילד ה... אין לי מלים לתאר אותו.

בלית ברירה לקחתי את הסיכון. במשך שיעור שלם הייתי צריכה לסבול את ריח הבצל. וזה בהתחשב שבמשך כל השיעור הוא לא פתח את פיו!!!!

בשיעורים הבאים סילקתי את שני החוצפנים וישנתי לי בשקט מאחורה עם הmp שלי בלי שאף אחד הפריע לי.

והנה מגיע שיעור היסטוריה. עם תחילת השיעור חזרתי לחלומי המתוק על גלידת שוקולד הולכת וגדלה ושומן הולך ונעלם. (אך....שיעורי לשון והבעה נותנים רעיונות מצוינים לחלומות...). כל העולם התהפך. המורה שבד"כ עיוורת ובקושי רואה כשמעתיקים בשורה הראשונה (!) מכמות דפים של מחברת (נאמר מניסיון אישי) פתאום החליטה לשים אליי לב ולדרוש שאני אעבור ואתיישב (אוי לא!!! :0) בשורה הראשונה!!! אחרי 5 דקות של עימותים ואיום לקרוא לעוזי הרכז, התיישבתי עם פרצוף של המורה ללשון והבעה ברגע שאיפת אוויר לצריחה של טווס, במקום הנאמר. המורה שבד"כ בקושי שומעת את עצמה, כנראה אכלה ארוחת בוקר טובה, והחליטה לענות על כל השאלות. לא פלא שלקראת סוף השיעור, כל צליל שנשמע כמו- "אבל פנינה, לא הבנתי!!!"  או "פנינה!!! תסבירי עוד פעם!!!" גרם לפיצוץ ורידים בעיניים, עיוותים מחרידים באיזור הפה, ורעידות קלות בכפות הידיים.

 הרופאים רשמו- "תוצאה: מוות.

                       סיבה: התעניינות מוגזמת בתלמידים והשיעור"

למרות שהשעה מוקדמת, רק 18:42,  אני מתה לישון עוד מאותו הרגע שהתעוררתי, בגלל זה אני מסיימת את הפוסט במומנט מרגש זה, והולכת לישון.

ביי ביי