רק לפני חצי שעה חזרתי מהמרכז. ומחגיגה של 3 בנות על 2 =מגה= צ'יפס ו =מגה= מיץ ענבים.

לאחר מכן כמה עוגיות. ובסוף המשוואה יוצא- שלוש בנות עם בטן שלא נותנת להן לקום מהספסל.

כל מלה שהייתה קשורה לאוכל או למיצים גרמה לעיוותים באיזור הלסתות, ורטט בבטן.

הכבד שלי הרים ידיים. והקיבה- רגליים. אין לי שום מושג איך הגעתי הביתה.

אבל משום מה- אינלי מצב רוח. קראתי ת'פוסט האחרון של מאש'קה ו.... זה עשה לי משו מוזר.

(זה הקישורhttp://israblog.co.il/blogread.asp?blog=244205)

משום מה התחילו לעלות לי זכרונות מהשנה שעברה. היו בוהקים וחזקים והיו אפורים שחורים וכאלה שפשוט

רציתי לבכות... יחסים נהרסו ונבנו מחדש. גם כאלה שלא יחזרו לעולם- עדיין נשארו איפשהוא חפורים עמוק עמוק

בתת-מודע. זכרונות ורגשות שיחזרו רק בחלומות.

** אומרים - הזמו מרפא. זה כל כך לא נכון. הזמן הוא חומר שטחי. משהו שגורם לנו להמשיך ולהמשיך בניגוד לרצוננו. משהו שגורם לנו להתנתק מעצמנו- ולהמשיך.

** אומרים- אנשים משתנים. זה לא נכון. רק מבחוץ. אולי הם משקים לעצמם ואומרים שהם משתנים.

אבל בפנים אולי אפילו אם הם לא יודו בזה- הם תמיד יוכלו למצוא את אותו ילד או ילדה ששיחקה בבובות ושיחק כדורגל בשכונה.

ואז פתאום- החשק ישתלט עליהם. ואפילו אם הם בני 50 או 15 ואפילו אם הם בחוץ עם החבר'ה או במסיבת קוקטייל-  הם יחזרו הביתה יפתחו את קופסת המשחקים הישנים ויפליגו עם הזכרונות לעבר ילדותם.

** הם אומרים- לא ניפרד לעולם!!... תסתכלו לאמת בעיניים. שנה שנתיים שלוש. וכבר לא נזהה אחת את השנייה.

צבא-לימודים-משפחה-ילדים. ואולי אפילו סוף החיים. ואפילו אין לנו את המס' אחת של השניה. זה הזמן. ואלה החיים.

אולי החיסרון והשיעור הגדול ביותר בחיים הוא שברגע שנקשרים למשו- מגיע הזמן- והנה צריכים לעזוב.

צריכים להתנתק. צריכים להיפגע. ומתחיל הגלגל מההתחלה.

הזמן טס כמו מטוס F-16. שובר את מהירות הקול. ולא מספיקים אפילו למצמץ. רק התמונות והפלאשים בזכרון מזכירים על השנה האחרונה.

ושבאמת היו חיים. והיו רצונות. פאשלות ופאדיחות. רגשות. עליות ונפילות.

יש כמה משפטי חיים  נכונים. והנה אחד מהם- אנכנו נופלים כדי לחזור ולעלות גבוהה יותר.

אני מאחלת לכולכם בהצלחה (למרות שאתם לא זקוקים לה) בבגרויות, ובחיים בכללי.

מי יודע- אולי יום אחד אני אפתח את העמוד הזה- וכולנו נצחק על זה. 

מי יודע....