"החיים אחלה כשאתה בן שמונה"- משפט שאני שומעת כבר במשך שבועיים כל בוקר.

זאת סדרת "סדריק" מערוץ הילדים (פרסומת סמויה חוחוחו). אז החיים באמת טובים כשאתה קטן אבל איך שאתה מתחיל לגדול וליתר דיוק להתחיל את הבגרויות החיים הופכים מ"אחלה" ל- "אכלת אותה!" אחי הקטן כבר מזמן בחופשה ולי יש חודש שלם להסחב עד שלאון (בצפר במרחק קילומטרים) כל יום ובחזרה.

הלימודים בשלאון מורכבים מ-3 חלקים עיקריים:

1- ההליכה הלוך וחזור שזה אירוע מעצמו

2- הלמידה בקראוונים המתפוררים

3- ההפסקה

***(נא לשים לב שהקטע של "למידה" כלל לא כלול ברשימה...)

הקראוונים

לפני יומיים כמעט לא נפל עליי לוח. המורה דפקה על הלוח על מנת לגרום לשקט ב"כתה" של כ-10 תלמידים.

בורג אחד מבין השניים שמחזיקים את הלוח מתעופף לו לרצפה.

והלוח תלוי על בורג יחיד כמעט לא הורג את המורה ואת התלמידה בשורה הראשונה (אותי).

אז כן, הקראוון רועד כשמישהוא מעז לנשום.

וחצי ממנו מוצף בגלל המזגן שלא מפסיק לנזול.

והלוח עוד מעט נופל.

והמורה שלנו נקעה את הקרסול כשלא שמה לב למדרגות שדרכה עליהם במשך שנתיים.

ויש רעש של 40 איש כשבעצם אנכנו רק 15.

וכמובן, נא להודות ליב' הגאונים, שבתור מתנת פרידה חירבנו בכל קראוון. אחד אחד! והריח המעורבב של סבון חומר שתיפה ואותו חרא תקועים כי הרי אף אחד לא רוצה לפתוח את החלון.

מה שאומר שבטכככלס סבבה ללמוד שם! וכמו שחברה שלי אומרת- "שלאון שולט".

למריה ויתרו על מחצית ג', מה שאומר שלרוב אני אצטרך להיסחב לשם לבד. בשיא החום!!!

כבר שבועיים שאני מתפללת לאוכל נורמלי (משהוא בסגנון מרק או סלט) ולהשתכר. כן כן. פשוט לשכוח מהההכל!!

נקווה שיהיה טוב.

שלכם אליינה שכבר מתפללת לחזור לעבודה

הילטון -HERE I COME