אז כן, אחרי קשים ונפילות רבות אני רואה שיפור ואור בקצה המנהרה.

(כמובן אני לא שוכחת שאותו אור יכול להיות גם הרכבת שעומדת לדרוס אותי ככה שאני מעדיפה ללכת על המדרכה אבל מילא..)

בזמן האחרון הייתה לי הרגשה מוזרה שאף פעם לא הייתה לי. מאז ומתמיד אהבתי כשהיו הרבה אנשים.

כי זה כיף. אפשר לדבר עם כולם ואם משעמם במקום אחד תמיד אפשר עלבור למקום אחר וליהנות שם.

ופתאום, משום מה, לתה לי הרגשה שברגע שאני מוקפת באנשים- (לא משנה מי וכמה) אני חייבת לעוף מהמקום ההוא כמה שיותר מהר. להיות לבד. וברגע שהייתי לבד, הייתי זקוקה לחברה.

זה היה פשוט בלתי נסבל. אבל סובלים בשקט. אז באמת סבלתי בבשקט,ולא נראה לי שמישו בכלל שם לב לזה.

אבל הכל עובר עם הזמן וגם זה עבר כלא היה. חזרתי להיות אותה ילדה שצוחקת -כמעט- מכל דבר ומגלגלת עיניים.

למרבה הפתעתי ההליכות היומיות שלי לשלאון הניבו פירות. במשך השנה הייתי מקבלת 30 ו-40 והנה הפלא ופלא

בשלאון קבלתי 97 ו 95!!!! למרות העובדה שלא עשיתי ש.ב. אחד!! כנראה שהקפיצות של המורה שלנו והקאפות היומיות שלה, מחריכות אותנו להתרכז בשיעור.

בא לי מסיבה. מצאתי סופסוף משו שאפשר לזבל אתו ת'שכל למריה!

ועוד יומיים בגרות!!. זאת לא הבגרות הראשונה שלי, אבל בגלל שהיא בטמטיקה אז בכל זאת יש קצת מטח.

מקווה לשיפור בהמשך הדרך

אלין