טוב, כפי שאומרת הכותרת- נפרדנו. ליומיים. היומיים הכי ארוכים בחיים שלי. חשבתי שזה יהיה קל. בדיוק כמו עם השאר אבל כנראה שהפעם זה קצת יותר מסתם חברות סתמית.

בלילות ישבתי וגלגלתי את כל מה שעברנו ביחד. את הריבים ואת הרגעים הקשים, וגם את הטובים. את המסיבות, ימי הולדת וריקודים איטיים רומנטיים אצלו בדירה...

כל זה גרם לבכי בלתי פוסק ובזבוז של 2 גלילי נייר טואלת ביומיים. התשישות הרגה אותי. לא אכלתי ולא שתיתי יומיים. רזיתי בקילו (לא שאני מתלוננת!!) ועשיתי את הדבר שהבטחתי לעצמי לא לעשות בחיי..!!!

הלכתי לבקש סליחה ולבקש לחזור. ידעתי שעוד כמה ימים הוא יבקש אותו דבר.. או שלא. הייתה שנואה המחשבה שאני לא אוכל לחבק אותו.. לנשק.. ולגעת בו כידידה בצורה שנגעתי וחיבקתי כחברה.

הנשיקה האחרונה בלחי הייתה הכי כואבת. והרגלי, הרמתי ידיים בשלב האחרון. פרצתי בבכי סתום באמצע הרחוב. חיבוקו גרם לבכי חזק אף יותר... ידעתי שזאת הפעם האחרונה. אבל כל כך קיוויתי להפוך.

אז כן, בסופו של דבר, דרכתי על האגו המנופח שהתפוצץ ואף ירד למינוס באותם לילות התקשרתי וביקשתי להפגש. הוא חשב ואני קיוויתי. הוא חיבק ואני בכיתי. הפעם דמעות מעורבבות של שמחה ושל כאב. שמחה שזה סוף סוף נגמר וכאב מזה שיכול לחזור על עצמו.

לכל אחד יש את הנקודות החלשות שלו. הנקודות שלאף אחד אף אחד אסור לגעת ואפילו ללחוץ עליהן. באותו ערב הוא לחץ על נק' כזאת. ולא פעם ולא פעמיים. אני מקווה שהוא למד את הלקח ולמרות שהוא לא מצטער אני מקווה שזה לא יחזור על עצמו. גם אני אשתדל להיות יותר רגועה בנושא וללחוץ פחות.

נקווה שאחרי חצי שנה ושבוע, הפרידה וחזרה רק יחזקו את הקשר בינינו, כי אני כמעט ולא מאמינה שאוכל למצוא עוד אחד כמוהו.

בתקווה לטובה

שלכם (התפוסה עוד פעם!!)

אלין

;)