בעקבות בקשת הצופים והשעמום החוגג בחיי החלטתי לעדכן. באמת שמזמן כבר לא ביקרתי פה ודי הרבה דברים

הצתברו.

אז מה... חופש?  נעעע...

הבצפר ותוכנית הלימודים ומשרד החינוך ==> כולם מפגרים. עובדה זו מוזכרת כל יום בחדשות

רק שהשרים שלנו מתנגדים לעובדה זו ומסרבים להתפטר. לכן, אנכנו התלמידים נשארים לסבול את ההשלחות.

עד שמגיע החופש המיוחל, עם התכניות הגדולות וימי השינה הארוכים, מחליט בית ספרינו היקר למשוך לנו את שנת הלימודים ( לא תאמינו ) לעוד חודש!!! בטח!!! למה לא??? למה שהתלמידים ינוחו (או במקרה שלי יעבדו ויחסכו כסף) ?!! הם לא צריכים את זה בכלל!!! לחרוש! לחרוש! לחרוש!

הרכז האהוב עליי במיוחד הכריז על כך שאני ומריה (חברה שלי) צריכות ללכת ==כל יום=

לבית ספר שנמצא מרחק עצום מאתנו במשך חודש על מנת ללמוד לשון והבעה!!!

מריה שבכלל כותבת כמו עולה חדש עם משכנתה ענקית ודוחפת "י'" לכל מילה, ואני שבכלל למדתי חצי מהחומר בשבוע. ולא רק זה אלה שאנכנו צריכות לשלם 400 ש"ח על העינוי הזה. אותו סכום שיכולנו לבזבז

ביציאות והנאות למיניהן.

זה אבסורד. מטביעים אדם בגוש חרא והוא אומר תודה ועוד משלם על זה. זה נראה הגיוני???

לאחר שיחות ארוכות עם המחנכת (המסכנה שכבר מפחדת מאתנו) מהרכז (שכבר אין לו מה לומר)

והמנהלת שלא רואה שום דבר שרחוק יותר מהמשקפיים והאף שלה, לא הגענו להסכמה דו-צדדית.

כל צד- עם ההסכמה שלו עם עצמו. נחשו מה הייתה ההחלטה שלנו...

ת'אמת חשבתי ללכת לשם כמה פעמים לדבר עם המורה ולומר שאני יודעת ת'חומר.

ותמיד תשאר אפשרות השוחד...

חינוך גופני גם אחרי סיום שנת הלימודים

לאחרונה עלה במוחה של מריה רעיון. להתחיל לעשות ריצות. לאור עובדת העישון הכבד (אני כבדה פסיבית),

וצריכת האלקוהול המרובה כל יום חמישי שישי שבת, להתחיל סגנון חיים בריא, איך לומר את זה, היה קצת מוזר.

אבל  אני מסתכלת על החיים מנקודות מבט- למה לא?

אז באמת, למה לא? אני לא יודעת מה אנשים שונאים בריצות, אבל הריצה של אתמול הייתה נפלאה. הרגשת הריצה נגד הרוח או עם הרוח פשוט מהממת.כף הרגל עוד לא נגעהבאדמה

ואת כבר חולפת עוד 2 מטר וכן הלאה...

אבל, (תמיד בא האבל) אל תחיו באשליות. במקביל עם ההרגשה הנפלאה הזאת הייתה הרגשת חנק קלה והתעייפות ברגליים. מה גם שאחרי כמה כפיפות בטן על הדשא, כל חלק קטן בעור החשוף היה מושחט ע"י היתושים. בהליכה המהירה הביתה לא הרגשתי את זה. אבל לקראת הלילה התחלתי להרגיש ועוד איך.

כך שאם מסתכלים על זה מנק' מבט של מטמתיקאי יוצא 3\2 רע כנגד 3\1 טוב.

אבל כמו שתשמעו רק בישראל- יהיה טוב.

הפרספקטיבה (הרעיון, כ..?) לחזור לשנת הלימודים הבאה בכושר מעולה ולהראות למורה שושי (השם כבר אומר הרבה גחח....) למה אנכנו מסוגלות, העלה ניצוץ בעיניים.

רק לשנייה מי היא שושי ==>

המשפט- "אם לא למדת, אין לך תעודת בגרות, אין לך עבודה ואין לך עתיד- לך תהיה מורה", תקף לגביה בכל צורה שהיא.

גם נעלי הספורט של פומה מהשוק, הגרביים האדומות עד חצי הברך, מכנס ה-4\3 שמתחיל בחזה, וימי השיער הרעים הקבועים שלה, משקפים לגמרי את מהותה הפנימית והחיצונית.

גם שהתוספת -נא- הקבועה שלה מראה על רמת האינטליגנציה הגבוהה. הרי היא מלמדת בנות, ולמרות שהיא

מורה בספורט בתיכון המכבד את עצמו (ואף אחד יותר בעיר לו מכבד אותו), צריכה גם להיראות ולדבר ברמת

שפה גבוהה.

אפילו אם היא אומרת-בנות היא חייבת להוסיף ת'נא התמידי שלה. כך שבד"כ זה נשמע כך-

"בנותנא, גשונא הנא". כן כן.. אני יודעת זה נורא.

אני לא אתחיל לתאר את שאר המורים כי הפוסט גם כך כבר ארוך מדי, ואני יכולה להתערב שעשיתם לפחות 2 הפסקות באמצע. לכן אני אעצור בשיאי ואפרוש להיום.

מסר למורים:::

שלכם אלין.

רק לפני חצי שעה חזרתי מהמרכז. ומחגיגה של 3 בנות על 2 =מגה= צ'יפס ו =מגה= מיץ ענבים.

לאחר מכן כמה עוגיות. ובסוף המשוואה יוצא- שלוש בנות עם בטן שלא נותנת להן לקום מהספסל.

כל מלה שהייתה קשורה לאוכל או למיצים גרמה לעיוותים באיזור הלסתות, ורטט בבטן.

הכבד שלי הרים ידיים. והקיבה- רגליים. אין לי שום מושג איך הגעתי הביתה.

אבל משום מה- אינלי מצב רוח. קראתי ת'פוסט האחרון של מאש'קה ו.... זה עשה לי משו מוזר.

(זה הקישורhttp://israblog.co.il/blogread.asp?blog=244205)

משום מה התחילו לעלות לי זכרונות מהשנה שעברה. היו בוהקים וחזקים והיו אפורים שחורים וכאלה שפשוט

רציתי לבכות... יחסים נהרסו ונבנו מחדש. גם כאלה שלא יחזרו לעולם- עדיין נשארו איפשהוא חפורים עמוק עמוק

בתת-מודע. זכרונות ורגשות שיחזרו רק בחלומות.

** אומרים - הזמו מרפא. זה כל כך לא נכון. הזמן הוא חומר שטחי. משהו שגורם לנו להמשיך ולהמשיך בניגוד לרצוננו. משהו שגורם לנו להתנתק מעצמנו- ולהמשיך.

** אומרים- אנשים משתנים. זה לא נכון. רק מבחוץ. אולי הם משקים לעצמם ואומרים שהם משתנים.

אבל בפנים אולי אפילו אם הם לא יודו בזה- הם תמיד יוכלו למצוא את אותו ילד או ילדה ששיחקה בבובות ושיחק כדורגל בשכונה.

ואז פתאום- החשק ישתלט עליהם. ואפילו אם הם בני 50 או 15 ואפילו אם הם בחוץ עם החבר'ה או במסיבת קוקטייל-  הם יחזרו הביתה יפתחו את קופסת המשחקים הישנים ויפליגו עם הזכרונות לעבר ילדותם.

** הם אומרים- לא ניפרד לעולם!!... תסתכלו לאמת בעיניים. שנה שנתיים שלוש. וכבר לא נזהה אחת את השנייה.

צבא-לימודים-משפחה-ילדים. ואולי אפילו סוף החיים. ואפילו אין לנו את המס' אחת של השניה. זה הזמן. ואלה החיים.

אולי החיסרון והשיעור הגדול ביותר בחיים הוא שברגע שנקשרים למשו- מגיע הזמן- והנה צריכים לעזוב.

צריכים להתנתק. צריכים להיפגע. ומתחיל הגלגל מההתחלה.

הזמן טס כמו מטוס F-16. שובר את מהירות הקול. ולא מספיקים אפילו למצמץ. רק התמונות והפלאשים בזכרון מזכירים על השנה האחרונה.

ושבאמת היו חיים. והיו רצונות. פאשלות ופאדיחות. רגשות. עליות ונפילות.

יש כמה משפטי חיים  נכונים. והנה אחד מהם- אנכנו נופלים כדי לחזור ולעלות גבוהה יותר.

אני מאחלת לכולכם בהצלחה (למרות שאתם לא זקוקים לה) בבגרויות, ובחיים בכללי.

מי יודע- אולי יום אחד אני אפתח את העמוד הזה- וכולנו נצחק על זה. 

מי יודע.... 

שבוע החופש נגמר והנה שוב חוזרת השגרה- ליתר דיוק לימודים של היסטוריה ולשון והבעה...

למזלי לא שכחתי את הדרך לבצפר והתירוץ- אופס, לא פניתי בפנייה הנכונה, כבר לא יהיה תקף לגביי.

-בחוץ חום של 40 + מעלות

- אבאשלי עומד לעבור מHOT לאיזה חוייניה אחרת ולמשך לפחות 3 שבועות לא יהיה לא טלוויזיה ולא אינטרנט

-יש בגרות בהיסטוריה שבקושי התכוננתי אליה.

-אין שוקולד בבית הזה!!!!

-ואני בעונש

השבוע הזה מתחיל חרא וכנראה גם יימשך ככה.

לפחות מה שמתחיל חרא נגמר טוב. ולהפך. אז נקווה למשו משמח...

נ.ב.

אני הולכת לחבוש מסכת גז ( או איך שקוראים לזה) כפכפים (פעם ראשונה הקיץ 0_O)

על מנת להשלים את אספקת השוקולד בבית הזה.

-הידעת?-

כמעט כל השוטרים (98%) בקרית גת מסתובבים עם אקדחי צעצעוע. ואפילו כשהם צועקים-"תעצור בצד הדרך או שאני יורה..." רב הסיכויים שיש לו אקדח צעצוע כמו לאח הקטן שלך?... דאמ.. העיר הזאת כבר לא יכולה להתגלגל יותר למטה. נקווה שמפה תהיה רק עלייה.

*סתם תמונה מצחיקה כזאתי