Under The Bridge
It's hard to believe it, there's nobody out there.
It's hard to believe, that I'm all alone |
| 1/2008
 כינויים שונים, אנשים שונים, שנה שונה
אז קודם כל, פוסט זה נערך.
דבר שני, הוא לא ממש נועד לאף אחד. זה יותר בשבילי.
היום קרה דבר מופלא, שרציתי לספר עליו. היום הבנתי שלי, התמימה העדינה והנפש הטובה, יש רובה. ואני מחזיקה אותו בלי אישורים כמו כולם. ומשום מה, לירות ברובה הזה, זאת לא עבירה על החוק.
מסתבר שהשתמשתי בנשק שלי. ואני, שמוציאה ציונים נושקים ל-100, שמשתדלת להקשיב, להבין, לעזור, לחייך, להיות עם כולם ברגע המתאים, הבנתי באמת רק היום כמה זה פגע, או אפילו שזה רק פגע, ממישהו, שהוא לא אני.
אני מקווה שמי שפוסט זה מיועד לו מבין על מה אני מדברת.
אז רציתי להתנצל. אני רוצה להבהיר שידעתי מראש, ש-99% שזה יפגע. יפגע מאוד? לא ממש יזיז? לא היה אכפת לי. חברה שלי אמרה ואמרה נכון, שנה הבאה אני אגיע לבית ספר חדש ואני לא, לא רוצה, או ליתר דיוק לא אשמח, שמישהו ידביק לי איזה כינוי שיהפוך אולי למשהו סטיגמתי.
אני מבטיחה להפסיק עם זה, לפחות, לצמיתות.
אני רוצה להוסיף, שלא היה כאן שום דבר אישי. שמעתי פעם, שכשנפגעים, בסופו של דבר פוגעים אחר כך. בין אם במתכוון ובין אם לא, בין אם זה מישהו שפגע בך בעבר, או בין אם זה מישהו "חף מפשע". זה פשוט תת מודע.
או אולי לא להתנצל. אני עושה כל כך הרבה טעויות שכבר אין על מה להתנצל. מכר שלי הציע פעם לחברה שלי חברות, והייתי נוכחת בשטח. למרות הפצרותיו הרבות של הילד, בעיקר הילד, שאני לא אספר, אצתי רצתי וסיפרתי לכל הרוצה בכך. אם לי היו עושים את זה, לפחות הייתי נסגרת בחדר 3 שנים. לפחות. זה קרה לפני בערך שנה וכבר חשבתי שסלחתי לעצמי על זה. אבל אי אפשר לסלוח לעצמך סתם ככה על כל דבר שחושבים שהוא "פיפס".
אז אפשר להגיד לי שאני לא אשמה ושאני לא צריכה להרגיש רע והכל, אבל אני יודעת שזה לא נכון. אני רוצה לבקש סליחה ורוצה להבטיח שאני לא אפגע יותר. אבל זה קשה.
מאוד.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
