מילה ותמונה

זה אף פעם לא קל להניח את המטען מאחור.

לג'וני, כלב סנטימנטלי שכמותו, זה קשה עוד יותר.

הידיעה שצריך להשאיר מאחורה תקופת חיים שלא הייתה רק רעה, מעציבה משהו.

אבל זה משהו שצריך לעשות.

קופסת נעליים, שם היו כל הזכרונות מאותה תקופה.

הוא פתח אותה בחרדת קודש.

היו שם מכתבים מהגיל שבו שגיאות כתיב הן חלק מהקסם,

תמונות ישנות בפוזת קראטה-קיד,

ומכונית מאגניבה שמחליפה צבעים, ישירות מדרום אפריקה.

היו שם גם ציור של בארט סימפסון,

ופיסת עיתון קרועה עם כתבה מלפני 15 שנים.

מאחורי אותה קופסא, מכתב אחד שנפל.

מכתב שמציע חברות-עד ומזכיר לילות מטורפים מגיל 17,

כשחדוות הגילוי הייתה גדולה מכל דבר הגיוני.

ואז מפליגים בזכרונות.

על הלילה שלפני הגיוס, על היום שאחריו,

השבוע שבא בעקבותיהם, והסיוט של אח"כ.

על פרידות כואבות וחזרות ברורות מאליהן,

ואח"כ פשוט דהייה אל תוך הזרות.

השלב הבא היה מעבר לשיחות טלפון בימי הולדת, ראש השנה ופסח.

ג'וני שנא את זה,

הוא עדיין מאוד אהב אותה והרבה יותר חשק בה,

אבל זאת פיסת היסטוריה.

הוא ידע מספיק אהבות מאז כדי לדעת שלא היא אהבת חייו.

רק האישה שאליה נמשך יותר מכל אחת אחרת לאורך שנותיו.

אולי זה בגלל שאחרי שנעלמה מחייו, הפכה לזכרון, וזכרון הוא תמיד יותר גדול מהמציאות.

ככה זה.

אח"כ זה התדרדר ל-SMS במקום טלפון.

לאט לאט גם זה הפסיק.

הזכרונות רוצים להמשיך ולצוף,

וג'וני רוצה להמשיך להציף אותם,

אבל רעשי רקע של עיר חיה לא מפסיקים להפריע.

אז הוא מקפל את המכתב,

מניח בקופסא וסוגר.

ביומולדת הבא גם SMS לא יגיע.

איכשהו, ג'וני ידע שזה יקרה יום אחד.

החיים שלה היו במסלול המהיר, כך הבין מהמעט שדיברו.

החיים שלו היו החיים שלו, והם הרבה דברים, אבל ממש לא על המסלול המהיר.

הוא היה בסדר עם זה,

שעכשיו היא פיסת היסטוריה.

אבל לפעמים, רק לפעמים, כשהוא פותח את הארון ונתקל בקופסת הזכרונות שלו,

יש צביטה.

רק לרגע, ואז זה עובר לזכרון הבא.

לא שמח, לא עצוב.

שיר נגמר ושיר מתחיל.