פנים לבנות, כמעט.
שיער זהוב חלק. בד"כ אסוף.
עיניים כחולות גדולות.
אף עגול, קטן. כמו של ילדה.
לחיים ורודות מעט.
קעקוע קטן מאחורי הכתף הימנית.
גופיה לבנה.
ג'ינס.
שכל חריף.
יכולת אנליטית.
קול של זמרת שאנסונים צרפתיה משנות ה-30.
חיוך רחב, גדול,
שיניים כמו יהלומים.
גידי גוב שר ושר ושר.
לפעמים לבד, לפעמים דואט.
כל פעם שאני עוצם עיניים, אני יכול לראות אותה לידי באוטו, ואני שר לה בקולות,
כמו ששרתי רק פעם ורק למישהי אחת.
ביום רביעי, במסדרונות,
בטח אתקל בה שוב.
היא יושבת ליד המושלמת.
אל תבינו לא נכון. היא גם מושלמת.
ההבדל הוא שלמושלמת הראשונה עוד מעט יהיה בעל.
לה לא.
מצד שני,
אני הנווד.
אני הכושל.
אני ג'וני, לא ג'ימי נעליים.
אם אנסה לדבר,
אגמגם, יתייבש הגרון, הפנים יאדימו,
אחזור למשרד וארצה לקבור עצמי.
עכשיו גידי גוב שר "יש אי שם".
פעם שרתי אותו לארורה בטלפון,
כשהייתה רחוקה, עצובה ומקוללת.
מאז הוא מוקדש ומקודש רק לה.
מוזר לחשוב על אחרת כשאני שומע אותו.
זה לא קרה.
אני פשוט נמנע מלהקשיב לו...
לפני שנים הרבה,
ביום הזה של השנה,
היינו בבית כנסת.
מוציאים את ספר התורה מהארון בבית הכנסת למגרש הכדורגל הגדול של בית הספר,
שרים שירים שאני לא זוכר, אבל יודע שאהבתי.
עושים הקפות,
כולם שמחים,
עם הדגלים המטופשים עם נצנצים שמלכלכים את החולצה הלבנה,
שאח"כ סבתא הייתה מתעצבנת שזה נופל על השולחן, ותזהר על הלחם.
הזמן עבר,
ו"אחרון ימיי, כבר קרוב אולי. כבר קרוב היום של דמעות פרידה".
אין שמחה ואין הקפות ואין עצב ואין דמעות, ואין כלום.
רק המחשבות שנודדות בעקבות השירים,
מחפשות דרך ושביל ללכת בו כדי להגיע למקומות הנכונים.
אי אפשר שלא להרהר באפשרות שגם מושלמת זו או אחרת נכנסת לישראבלוג וקוראת פוסט שנכתב ממש לה,
גם אם לא בכוונה.
והרי זאת המשמעות של הכל.
לירות מילים לכל כיוון.
לים, לשמיים, לחלל הריק, לקירות,
לצעוק לאנשים באותיות את מה שאין לי אומץ ללחוש במילים.
רק דבר אחד מפחיד אותי ויפחיד אותי עד שתתגלה התשובה.
זאת השאלה האם המילים האלה ימצאו עצמן אובדות בריק,
מתנגשות אחת בשנייה, מתערבבות, מתערבלות,
מאבדות עצמן לדעת,
ומשמעותן אובדת גם כן?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
