מילה ותמונה

בסוף הערב, אחרי שכולם הלכו,

עמדנו  אחד ליד השניה והסתכלנו על הבלאגן שהם השאירו.

קליפות גרעינים, בקבוקי בירה, כתם קולה וסדין לבן עם סימני סולייה.

"שנלך לישון ונסדר מחר?"
"בחייך, את מכירה אותי. נראה לך שאני יכול לישון כשסכנת ג'וקים ועכברים מרחפת בסלון?"

"אז... אתה תסדר ואני אלך לישון?..."

"מתחשבת... משהו... יש לך מזל שאני מת עלייך. לכי לישון..."

"לילה טוב, דרלינג"

היא נשקה והלכה לישון.

בין טיאטוא לסמירטוט נשבעתי שזאת הפעם האחרונה שאנחנו עושים "get together" שכזה.

2 שקיות זבל עמוסות לעייפה סימנו לי את סוף הערב באופן רשמי.

מחר אפרד גם מהן.

נכנסתי להתקלח כדי להוריד מעליי את ריח הסיגריות והדבק בידיים והזיעה מניקיון מהיר באמצע ליל חורף ארצישראלי (כאילו: חם ולח).

העייפות הייתה ממני והלאה, התיישבתי על המרפסת.

שתי רגליים על עדן החלון, העיניים מיושרות אל הירח שנדד בינתיים בקו אנכי עד שהתמזג עם מסגרת החלון ונעלם.

הסתכלתי על הכוכבים ומדי פעם חלף מטוס שהזכיר לי שתכננו לעוף מכאן לשבוע-שבועיים או יותר.

היא שמה לב שאני לא במיטה והתעוררה.

היא יצאה מהחדר לראות איפה אני, ושאלה למה אני לא בא לישון.

"סתם... לא עייף".

כשקורי שינה בעיניה וקולה שבור ורצוץ היא ניסתה לומר מה שאני הבנתי כ:

"חבל שלא אמרת לי, הייתי נשארת איתך".
אה-הא...

נכון...

אמרתי לה שתחזור לישון ועוד כמה דקות אבוא למיטה.

דקות הפכו שעות והשמש הבריחה את הירח והעלימה את הכוכבים.

החלטתי שהלילה והבוקר כבר לא אשן.

הורדתי את הזבל,

הלכתי למכולת,

הכנתי לה ארוחת בוקר,

קראתי עיתון,

פרשנות על המשחק של אתמול,

הערתי אותה.

היא שטפה פנים,

צחצחה שיניים,

שתתה קפה,

אכלה ארוחת בוקר,

קראה עיתון.

אח"כ היא נסעה לאמא שלה.

אני עשיתי את מה שהייתי צריך לעשות.

אמא שלה התקשרה.

לא יכולתי לענות.

היא השאירה הודעה.

חזרתי אליה.

היא סיפרה לי מה קרה.

היה רמזור אדום.

מאחוריה באה משאית זבל.

אח"כ הוא סיפר שהוא לא ישן כל הלילה.

הוא בדיוק לגם כוס קפה.

הוא ראה שהוא מגיע לצומת,

לחץ על הבלם,

בינתיים לקח את העיתון.

להעביר את הזמן עד שיתחלף הרמזור.

הוא לא הספיק לבלום לגמרי.

הוא הרגיש שפגע במשהו.

הגעתי לבית חולים.

היא נראתה רע.

הגב שבור, הפנים מפוצצות,

כל הגוף מלא שברי זכוכית ושברים באופן כללי.

הרופא אמר שהסיכוי קלוש.

אמרתי לו שיתאמץ יותר.

בערב חזרתי הביתה להחליף בגדים.

עמדתי איפה שעמדנו יום קודם.

דמיינתי אותה לידי, אומרת "לילה טוב" ונותנת נשיקה.

אח"כ הלכתי למרפסת.

הכסא שישבתי עליו עדיין היה עם הפנים לחלון.

הכסא שהיא ישבה עליו, רק לחצי דקה, היה מופנה לכסא שלי.

יכולתי לראות אותנו שם.

מסתבר שחייכתי כשהיא ניסתה לדבר.

החלפתי בגדים וטסתי חזרה לבית חולים.

באוטו התנגן "אבוד בחלל".

הגעתי לבית חולים.

אמא שלה בכתה.

שאלתי מה קרה.

היא לא ענתה.

שאלתי מתי.

אחותה אמרה לי שלפני חצי שעה.

שאלתי למה לא אמרו לי.

היא אמרה שהם ידעו שאני נוהג.

לא רצו שאפגע.

אח"כ הייתה הלוויה.

לא נתתי לאף אחד להתקרב אליי.

החלק הכי קשה הוא כשפיסת האדמה הראשונה מכסה את הקבר.

זה-זה הרגע שבו מכה התובנה שאין יותר.

אהבת חיים, נפש תאומה, מלאך שומר, כוכב זורח.

אין יותר.

נגמר.

עוד פיסת אדמה, ועוד חופן.

תוך דקות, יש מעליה מספיק אדמה כדי שגם אם היא חיה, היא לא תוכל לחפור דרכה החוצה.

כולם הלכו ואני נשארתי עם אחותה.

היא לא הפסיקה לבכות ואני לא הפסקתי לשתוק.

"צריך ללכת"

"אני לא יכול להשאיר אותה לבד"

"בוא"

היא משכה אותי מהיד.

כשהפניתי גב, אז בכיתי לראשונה.

הגעתי לבית הריק.

באו חברים, כדי שלא אשאר לבד.

אותם אלה שהיו אתמול.

איזה הבדל.

בלי קליפות גרעינים, בלי בקבוקי בירה.

בלי בדיחות.

רק שקט.

אמרתי להם שאני הולך לישון, רק כדי שיילכו וישאירו אותי לבד.

התיישבתי מול החלון.

הסתכלתי על הכסא הריק שלה.

מטוס שעבר הזכיר לי שכבר לא נטוס לשבוע-שבועיים או יותר.

הירח עשה דרכו מבין הבניינים אל מעל למסגרת החלון.

השמש הבריחה אותו והעלימה את הכוכבים.

זה רק שחר ראשון,

ואני כבר מרגיש אבוד.