מילה ותמונה

"זה כמו בהרקולנאום.

 ילדה צורחת ואמא בורחת, אבא קובר בן רגע לפני שהענן קובר אותו.

 שחור מכל עבר. אין לאן לברוח. שחור כאילו הלילה ירד.

 גדולי המאמינים איבדו את אלוהים. קטני האמונה דווקא מצאו אותו.

 העיר נקברה תחת 20 מטר של אפר.

 מצד שני, המיקום אקזוטי – למרגלות הווזוב בין שני נחלים, אל מול הים.

 קצת כמו צימר בצפון"

לא יכולתי להתאפק והייתי חייב לשאול איך זה קשור.

"כולם מכירים את פומפיי.

 הרקולנאום חרבה באותה התפרצות.

 אתה מתאהב, סובל, אוכל את עצמך מבפנים.
 מקלל כל בוקר על היום שבו ראית אותה.

 מתעב את התחושה שלך כל לילה כשאתה הולך לישון.

 היית מוותר על חייך רק כדי לעשות את הבחירה הנכונה.

 אין לך סיכוי.

 אתה הולך ומת מבפנים, וכולם מדברים על פומפיי"

"ומצד שני?"

"מצד שני אתה מתאהב בנערה קסומה. אחת הנשים היפות שזכית לראות.

 זכית לגעת בה, לנשק אותה, להיכנס לתוכה, להתאחד איתה.

 קצת כמו אהבה אמיתית"

חייכתי במבוכה.

הוא מכיר אותי טוב מדי.

הוא מכיר את כל הסיפור המחורבן הזה טוב מדי.

אחרי עוד קצת נפרדתי ממנו לשלום והלכתי להרהר בדברים שאמר לי.

לא שמעתי על הרקולנאום לפני כן.

אז בדקתי.

אלמלא המטען ההיסטורי, אף אחד לא ממש היה מתייחס אליה.

חששתי שמא הוא מנסה לומר שמלבד מורשת של שברון לב ואובדן הדעת כל מה שאשאיר אחריי יהיה שייך לפומפיי הארורה.

ידעתי שזה לא יכול להיות ככה.

יום אח"כ ניגשתי אליה.

"את כמו הר הווזוב", המשכתי את מה שהוא התחיל.

"את לוהטת וחמה, מרהיבה וענקית מכל מה שמסביבך.

 אבל בדרכך שלך את תהרגי את כולנו.

 תני לי למות מחומך השאירי פומפיי במקומה"

מעולם, אבל מעולם, לא היה אבסורד גדול מזה.

פומפיי שורדת, הרקולנאום חרבה.

ועדיין הרקולנאום מנצחת.

כשעברו השנים הבנתי שזה מה שקרה, אבל הפוך.

פומפיי ניצחה וגדלה. הפכה לאימפריה.

הרקולנאום חרבה ונשכחה.

הסיפור הזה לא נגמר טוב במיוחד, כשאני חושב על זה.

כולם הפסידו, כולם אכלו חרא.

פליטי הרקולנאום, אלה שהצליחו לברוח צפונה לנאפולי שמרו על המסורת –

תמיד יפסידו לפומפיי.

תמיד יישכחו.

כשהסופר הוא הגורל,

השם של הדמות המרכזית מסגיר את עתידה.