נכנסתי הביתה בריצה ונעלתי את הדלת.
איגפתי את התריסים.
ניתקתי את הטלפון.
הורדתי מעליי את כל הבגדים שמזוהמים בך ונכנסתי להתקלח.
הורדתי מעליי שתי שכבות של עור,
חיסלתי סבון ובקבוק שמפו.
קירצפתי את עצמי עד כדי פציעה.
כל זמן שהיה עליי הריח המזוין שלך, לא יכולתי להפסיק.
יצאתי עירום ורטוב ונכנסתי למיטה.
שעת צהריים, הבית חשוך ואני מתחת לשמיכה.
לא בוכה ולא ישן.
שוכב וסובל בשקט.
אחרי שעות של דממה חזרתי לציוויליזציה.
הדלקתי טלוויזיה ונתתי למנורות הרחוב לשפוך אורן לתוך הבית.
הדלקתי את הטלפון ונכנסתי לבדוק הודעות.
________________________________________________
אמרת "סליחה" ולא הוספת כלום.
תמיד "סליחה" בלי להוסיף כלום.
אבל "סליחה" בלי כלום לא פותרת לי את הבעיה,
לא מוחקת אותך מהראש שלי,
ולא הופכת אותך לטיפה פחות ממה שהיית.
וזאת הבעיה שלי, אני מניח.
לאחרונה הסתבכתי יותר מדי עם כאלה שהן לא-נכונות בעליל.
כאלה ש"בדיוק" הכירו מישהו, כאלה שמישהו מעברן "בדיוק" חזר, ועוד כל מיני כאלה.
ודווקא כשמתחיל להיווצר עיוות קטן בזווית השפה, מין מתיחה כזאת משתי הקצוות,
איך אתם קוראים לזה... חיוך... דווקא אז, קורים "בדיוק" כל הדברים האלה.
אז אני אומר – די.
חידלו מלשגע אותי, חידלו מלספר לי עד כמה הוא נפלא ונהדר,
ותפסיקו להתנצל, כי זה שווה לקליפת השום הטבועה בשלג דאשתקד.
במשך שנים שימשתי כ"חברה הכי טובה", וזה יצא מכל החורים.
אשמח לדבר עם כולם, אשמח להתכתב עם כל אחד ואחת מכן,
אבל ממש, ממש, לא מעניין אותי מי מחבק אתכם בזמן שאתם כותבים לי.
בטח לא אחרי שאתם מבקשים יפה כ"כ את המגע הענוג שלי.
ואת יודעת בדיוק מי את, וגם לך זה לגמרי ברור מי את.
כן, כן. את.
שתיכן.
כן, זה לגיטימי ולא, זה לא הוגן, וכן, אני יודע שהעולם לא הוגן ולא, זה ממש לא מעניין אותי.
מאלה שדופקים על דלת ביתי אני מצפה שירצו להתארח ולא ישתמשו בי כתחנת רכבת.
אני לא זונת תשומת לב שלכן, יקירותיי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
