מילה ותמונה

אלה מדברים על אלה מקללים את אלה משמיצים את אלה.

ביום שקט במיוחד אני עוצם עיניים והרעש מתחיל.

כל מה שהייתי צריך לעשות היום כבר לא רלוונטי למחר,

כל מה שחשבתי שלא אצטרך לעשות מחר הייתי צריך לעשות היום,

ויום השבתון יכול להיות יום עבודה מאוד משתלם.

זה לא ממש תלוי בי.

אין לי דעה לכאן או לכאן.

הרי להצביע לוקח 5 דקות.

לקניון אי אפשר להתקרב.

גם לא לאיקאה או לכל מקום אחר שיכול להועיל לי במשהו.

אז אם להיות בבית או להרוויח 200% בתקופה הזאת מכל התקופות,

אני לא בטוח מה אני מעדיף.

אלה דופקים את אלה פותחים אלה מטנפים את אלה.

אתמול קרתה היסטוריה על הראש של מכבי נתניה.

בכל מהדורות החדשות, אני בטוח שזה גם היה על השער של מדורי הספורט,

כולם מדברים על הביצוע הנדיר של אלירן עטר.

הייתי שם.

ראיתי את זה.

כולנו תפסנו את הראש.

הסתכלנו אחד על השני.

לא הבנו מה ראינו כאן.

אחרי שנרגענו מחאנו כפיים.

אנחנו, אוהדי מכבי נתניה, מחאנו כפיים לשחקן של בני יהודה, מהקבוצות השנואות עלינו.

זה היה רגע ספורטיבי נדיר.

אלה שוכבים עם אלה יוצאים עם אלה זורקים את אלה.

בחרתי בהרבה אנשים לא נכונים לאחרונה.

אנשים שאני לא יכול לראות, שאני לא יכול להרגיש, שאני לא מצליח להבין.

נמאס לי.

אתם שומעים על זה הרבה, אבל נמאס לי, מה לעשות.

אני רוצה לצאת הערב, לרדת על המבורגר טוב באגאדיר, לחזור הביתה עם בטן מלאה וחיוך של כיף.

לא לראות בחצי עין מכבי-הפועל ירושלים ולבדוק את המייל ולתהות למה אף אחד לא שולח לי מייל כבר יומיים.

אלה פוגעים באלה מנחמים את אלה בוגדים באלה.

לכולם יש אינטרסים וכולם רוצים משהו.

גם לי.

לפעמים האינטרס שלי הוא כ"כ דבילי וכ"כ אידיוטי וכ"כ מסכן שהוא רק מסתכם ב"אני רק רוצה שתחייכי".

הכי עלוב, זה שאני מתכוון לזה.

אז אני עוטה כובע של ליצן, מאלתר שיר מצחיק או סיפור משעשע.

ואת מחייכת.