מילה ותמונה

אלוהי המילים לא הספיק יותר מדי במיליארדי שנותיו כדי שאוכל להסביר לך.

כמו שיש דברים שאף פעם לא תצליחי להבין, יש דברים שאף פעם לא אוכל לומר לך.

והם שם.

הם יושבים ומחכים ומסתכלים מהחלון החוצה,

רוצים רק שאפתח את פי ואהגה את ההברות הנכונות כדי שהן יוכלו להתפתל מגרוני וחיכי ולשוני והחוצה.

אבל זה אף פעם לא קורה.

מדי פעם אני מתוודה שאני "אוהב" אותך.

אני מספר לך כמה את "יפה".

כשאנחנו מדברים אל תוך הלילה אני לא מפסיק לחשוב כמה "רהוטה" ו"אינטלגנטית" את.

איך שאת מושכת אותי אינטלקטואלית, ואני משתמש במילים גבוהות רק כדי שלא תחשבי שאני לא יודע כלום מחיי.

אז אני מספר לך על הצנטרליסטיות של התינוקות,

ואת אומרת שאת כבר כמה צעדים לפניי, עם החתולים של מה שמו.

אני חותם ויכוח פוליטי באמרת שפר ששמעתי בתוכנית רדיו,

ואת, אני שכמותך, חייבת תמיד לומר את המילה האחרונה עם משפט שנון ופרובוקטיבי.

ואז אני מתקרב אלייך והויכוח הופך פיזי.

אני נוגע לך במותן, ואת מתקפלת.

את מחזירה לי ואני קצת בורח.

את מנסה שוב ואני תופס לך את היד ואת מנסה לברוח ואני תופס אותך מאחורה.

אני מרים אותך ואנחנו נזרקים על הספה.

מדגדגים אחד את השני ונקרעים מצחוק כמו שני ילדים.

תפסת את נקודת התורפה במותן שלי ואת מגבירה את הקצב.

אני נכנע ומוותר.

את מתיישבת מעליי.

מצמידה את הידיים שלי לספה.

השיער שלך מדגדג באף שלי.

אני מנסה לזוז, אבל את מזיזה אותו מצד לצד.

"אף פעם אל תתווכח איתי פוליטיקה!" את מכריזה את נצחונך.

אני מחייך ואת אומרת מה קרה, הרי הובסתי ואני שונא את זה.

"אני יודע שאת לא לובשת חזייה" אני זורק.

"נו, אז מה?"

"אז זה לא יפה. מה אם פתאום אשתחרר וארים לך את החולצה? אראה לך הכל"

"תנסה"

אז אני מנסה.

ואני מצליח.

ואני שוכן בתוכך וחושב שוב כמה את "מושלמת" ו"סקסית".

ואיך אני "אוהב" שאת עושה את מה שאת עושה.

ואני אוהב שאת גומרת ונשכבת מזיעה ומותשת,

ואני מסתכל עלייך ואת שואלת על מה אני חושב.

ואני לא יודע על מה אני חושב.

אין לי מילים.

אלוהים המילים לא הספיק במיליארדי שנותיו לנסח משפט אחד שיתאר איך איך אני מרגיש עכשיו.