מילה ותמונה

הגעת אליי ירוקה וקצרת רוח.

ביקשת שאעשה לזה סוף.

"אמרת שאתה יודע איך. עכשיו תוכיח".

חייכתי לך בבטחון.

ליטפתי את פנייך והסטתי את השערות מפנייך.

ידי חמה ולחייך קרה, ואת מצמידה אותה ומתרפקת.

נישקתי אותך בלחי השנייה.

התקרבתי.

"מוכנה" שאלתי בלחש.

"כן. רק תעשה את זה כבר".

לחשתי לך באוזן.

"גג חצי מטר" הזהרתי "אם תהיי רחוקה יותר זה לא יעבוד".

אז נצמדת.

"ציפור שחורה שרה בדמדומי הלילה,

 קחי את כנפייך השבורות ולמדי לעוף,

 כל חייך חיכית לרגע הזה כדי להתרומם"

לא קרה כלום אבל הרגשתי את שרירייך נמסים כשחיבקתי אותך.

כמו נפלת שדודה בין זרועותיי.

המשכתי בלחש הקסם.

"ציפור שחורה שרה בדמדומי הלילה,

 קחי את עינייך השקועות ולמדי לראות,
 כל חייך חיכית לרגע הזה כדי להיות חופשיה".

היית לגמרי שם.

עינייך עצומות ושפתיי נוגעות בצווארך.

החיבוק חזק, כדי שאף אחד מאיתנו לא יפול.

פקחת עיניים כעבור 50 שנה.

קמטים סביב עינייך. קולך מעט שבור.

ישבנו במרפסת הבית.

מסביבנו הנכדים.

לרגע לא הבנת איך הגענו לכאן.

שאלת.

עניתי שאת רצית לברוח,

אני ידעתי איך.

אמרתי לך שאם תתקרבי אני יכול לעשות בשבילך הכל.