שנים ברחתי.
מכשלונות, מאנשים, מהזדמנויות.
והפסדתי המון.
הפסדתי אפשרויות להיות מאושר והפסדתי חברים,
והפסדתי הזדמנויות להרוויח קצת יותר, להנות קצת יותר.
והנה בוקר אחד ואביב חדש בחיי.
והפחדים אותם פחדים.
המחשבה היא תמיד "למה שעכשיו זה יהיה שונה?"
ואין לי תשובה הגיונית, אז אני זורם.
נהנה מרגעי החסד הקטנים, מהחיוכים, מהפרפרציה שבבטן.
יודע שבכל רגע תבוא הבומבה.
הידיים כבר מגנות על הפנים.
כלומר... אפשר לראות את זה ככה.
בהחלט ייתכן שהן פשוט מכסות כדי שלא תראי את הדמעות שבטח יבואו.
איש של מילים אמר לי שאני מייחס יותר מדי למילה הכתובה.
שאולי חצי ממה שנאמר הוא ציני וחצי נאמר בצחוק.
ואולי אני טועה.
אבל הטעות שלי היא אחרת.
תמיד אני מנתח דברים במקום לתת להיות.
תמיד אני חושב "היא לא מתכוונת, היא לא רוצה, עדיף להניח".
והנה בא לו שיר.
שוב שיר.
"עדיף לרוץ לאש, לדרוש לא לבקש,
ממה את מפחדת?,
אין זמן יפה יותר, הביאי את היום"
ממה אני מפחד, לעזאזל?
להיות לבד?
אני כבר לבד.
משברון הלב?
רגע לפני הקנאק של השבר,
יש אושר אינסופי שלא חוויתי שנים. שנים.
אני רוצה לחוות אותו.
אני מוכן לקחת את הסיכון הזה ולשאול מחר "עלש משיתי?",
ולא לומר עכשיו "תודה ושלום. אני מעדיף להישאר שלם".
הדילמה הזאת מעסיקה אותי הרבה יותר מדי.
הסוף ידוע, זו רק הדרך שיכולה להשתנות.
אני יוצא מנקודה אחת ומגיעה לנקודה אחרת,
ויכול לקחת מיליארד שבילים שונים, רק בשביל להגיע לאותה נקודה.
אבל יש חלק בי שאומר שזה לא בדיוק ככה.
שיש שביל אחד, שהוא קצת מפחיד וקצת מאיים וקצת מסוכן.
אבל אם אצעד בו, אולי אפגוש אותך.
ואולי את תצעדי בו איתי ונצא בנקודת סוף אחרת.
אני קיבלתי החלטה שאני מפסיק לפחד מהסוף.
זה הפוסט האחרון בנושא.
מחר אני מתחיל לחיות.
(אני שומע את הגיחוך שלכם ממרחקים.. אה, לא.. זה אני...:-))
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
