מילה ותמונה

קצת נורמלית וקצת מוזרה,

קצת גדולה וקצת קצרה.

קצת מכלום וקצת מהכל,

קצת להנות וקצת לסבול.

להרבה אנשים יש מעט תפקידים בחיי.

למעט יש הרבה כאלה.

ולפעמים אני שואל איזה תפקיד אני ממלא בחיים של אחרים.

לפעמים מרגיש כמו השיפוצניק,

לפעמים לא מבין ושואל ונהיה קצת נודניק,

אבל לא בכוונה, אני צריך שיסבירו עוד פעם אחת,

אחרת הנתונים מתערבבים והכל נהיה סלט.

טעויות בגיאוגרפיה פעמיים ביום,

אחרי שלא התעסקתי עם זה בערך עשור,

ואנשים שפעם רציתי מופיעים בחלום,

דמויות מסויטות. כנראה שהגיע הזמן שיישארו מאחור.

ואני כותב בחרוזים כי מישהי אוהבת.

אני כותב לה כי אני יודע שאני לא בראשה כשהיא כותבת,

אז הנה, שוב פורס נפשי בפני הכלל,

זה כבר לא הימור מפחיד, זה כבר לא עניין של מזל.

לראשונה מאז הארורה, אני מרגיש חי שוב על הקצה,

המילים על קצת הלשון, הדגדוג בקצות האצבעות, ולרגע זה נהיה קשה,

כי המחשבה על חובבת החרוזים הענוגה והנוגעת,

היא כמו פצצת אטום שמכוונת לתוך בית מעץ וגם פוגעת.

והנשורת היא ניצנוצים של פיות ומלאכים ודברים כאלה יפים,

ונוגעים בעורי וצורבים ומזכירים לי נמשים על קצות אפים,

וזה כיף ומענג וסבבה לחרוז, גם אם זה לא מאוד מוצלח,

השיר הזה הוא לי ולו ולה לנו ולהם והכי הרבה לך.

שיר... טוב, קצת הגזמתי, זה באמת מופרך,

נקרא לזה פוסט דבילי, אבל עכשיו על שפתייך אותו חיוך בלתי נשכח,

והכל נהדר רק הזמן לא עובר והפוסט נגמר ואוי ואבוי,

לא הספקתי לומר את הדבר היחיד שרציתי,

Amor sia monoi…

גאד, נדפק לי המוח מהיום הזה...