מילה ותמונה

לא ידעתי לזהות את המרחק מהאוטו לפניי או לזהות את צבע הרמזור.

נהגתי כמו עיוור, עם מסך מימי-מלוח שמכסה את עיניי.

אבל הצמדתי את הדוושה לכביש והאצתי.

קיוויתי שיהיה שם קיר או עץ או משהו.

חזרתי הביתה, ירדתי על ברכיי ובכיתי וחיבקתי כשהוא מכשכש בזנב.

מריח ובודק בסקרנותו הידועה את פשר הבכי.

כמו שהוא מתנהג כשמישהו משתעל והוא נעמד על שתיים ושם יד אחת על הכתף, כמו שואל "הכל בסדר?".

הוא לא ידע שבכיתי עליו.

"עניין של חצי שנה. במקרה הטוב" היא אמרה בלי למצמץ.

עולמי חרב עליי.

אחרי שהעפנו את הגידול הראשון, חזרו שניים נוספים.

שוב ניתוח ואח"כ ביקורות, תרופות, קונוס שלא נכנס למקום שמתחת למיטה והוא מתעקש לשכב בדיוק שם,

טיפטופים, נקזים, כדורים, חרדות, אוכל מיוחד שעולה ים כסף.

איך עוברים את זה בפעם השנייה?

לשמוע שליקירך היקר לך מכל,

החבר היחיד שלך באותה תקופה,

יש 6 חודשים לחיות, בהערכה אופטימית, זה על סף המרסק.

אי אפשר להבין את זה.

כאילו... מה, עוד שבעה חודשים אתעורר והוא לא יהיה שם? הוא לא ירוץ אליי כשאני חוזר הביתה?

לא יישן איתי כפיות בלילות של לבד ולא ייתן לי יד כשירצה להתחנף בשביל שאחלוק איתו את הביסקוויט?

זה מטורף.

אבל צריך להתחיל מהתחלה.

קודם לנתח. אח"כ לעבור את התקופה האיומה והנוראה של ההחלמה.

להסתכל עליו בתקופת ההחלה, כשהוא כחוש וחלש ועם צלקת ענקית זה קורע,

אבל זאת תחושה של ניצחון.

הוא עדיין כאן.

ביקורים שבועיים ולסחוב מגשים של פחיות זה מתיש פיזית ונפשית.

אבל חייבים לעשות את זה.

מישוש כמעט בלתי פוסק, כי אולי יש גוש נוסף חדש.

וחולפת שנה והוא כאן.

ועוד אחת.

ושנתיים וחצי אח"כ.

גיבור וחזק מתמיד.

עד שהילדים הזונות מפוצצים נפצים והוא נבהל ונכנס להיסטריה ולא נותן לי לישון בלילה.

נזכרתי בזה אחרי שבבוקר חבר סיפר לי על הכלב שלו.

אני מכיר את הבומבה שחוטפים כששומעים את התחזיות.

אני מכיר הכל.

תקופה שנואה.

איחולי החלמה וכל התפילות לדוק.