מילה ותמונה

4 לפנות בוקר.

דפיקה בדלת.

ג'וני מתעורר מבוהל הולך לדלת.

הכלב נובח.

"תשתוק, סעמק. אין לי כוח לריב עם השכנים."

ג'וני מדדה לעבר הדלת בעיניים עצומות, בדרך בועט בדלת, נתקל בקיר.

עוד דפיקה. חזקה יותר.

"רגע!!" הוא צועק בעצבים.

לא מדמיין לעצמו אפילו מי זה.

משטרה?

רוצח מנומס ששומר על החוק ולא פורץ?

אהבת חייו, זאת שאמרו לו שאף פעם לא תדפוק לו בדלת?

האם אליהו הנביא סוף סוף החליט להגיע?

לא חושבים על זה.

פותחים את הדלת.

אומרים "תרמנו".

חוזרים לישון.

עוד דפיקה וג'וני כבר מסובב את המפתח.

למעלה אין אף אחד.

הוא מסתכל למטה.

שאלוהים ירחם, זה ג'ימי נעליים.

חיוך רחב, מפתחות של אוטו האצבע.

בקבוק וודקה על הרגליים.

ג'וני הסתכל ולא הבין מה לעזאזל קורה כאן.

"מה.. ג'ימי.. מה, מה אתה עושה פה?"

"ג'וני, you son of a gun, ככה מקבלים חבר וותיק?"

"מה.. 4 לפנות בוקר... מאיפה באת לי באמצע החיים?"

ג'ימי לא ענה, פשוט גלגל עצמו פנימה.

ג'וני היה מבולבל, כועס ובעיקר ישן בעמידה.

"חכה רגע" הוא אמר והלך לשטוף פנים.

"ג'וני, תוריד כוסות" ג'ימי ציווה.

חצוף, המנוול.

שנים נעלם, פתאום דופק בדלת באמצע סתם לילה ועושה כאן כבשלו.

ג'וני הוריד כוסות והסתכל על ג'ימי כשהוא מנסה לפתוח את הבקבוק.

מילא הרגליים, אבל גם יד שמאל לא ממש עובדת.

הוא עזר לו, מזג לשניהם והתיישב על הספה.

"אתה חתיכת בן זונה. חשבתי שאתה מת"

"אני אף פעם לא מת. אתה יודע שאני בלתי מנוצח"

"בלתי מנוצח... הכסא זה בשביל הנוחות ויד שמאל נרדמה כי הבחורה התורנית ישנה לך עליה?"

"אל תהיה מניאק, ג'וני. אתה זה שנעלמת"

"כי ניסית לעוף והתרסקת, חתיכת חרא. סיפרו לי שהיית מרוח על הרצפה. כשבאתי לבקר אותך גם אמא שלך לא ידעה לומר בוודאות שזה אתה".

ג'ימי שתק.

ג'וני המשיך.

"אני באתי לבקר אותך עוד לפני שידעו שתחיה. אחרי תקופה שלא יכולתי לבוא יותר, סיפרו לי יום אחד שחזרת הביתה. שאלתי איך, אמרו שנלחמת ולא וויתרת. דאגת לכל הסידורים. אני חשבתי 'טוב, זה ג'ימי נעליים'. לא העזתי להתקשר כי ידעתי שלא תענה. אתה לא תרשה לי לרחם עליך ולסעוד אותך"

ג'ימי הוריד כוס ועוד אחת.

"טוב, לא בשביל זה באתי, ג'וני"

"אז למה? לפחות תתנצל יא אפס"

"באתי להיפרד. אני נוסע איתה רחוק".

"איתה?"

"אתה יודע.... איתה. זאת תמיד הייתה היא"

ג'וני הסתכל למטה בכניעה. הוא יודע שזאת תמיד הייתה "היא". הבעיה שזאת תמיד הייתה "היא" גם עבורו.

"תעשה לי טובה, ג'ימי, תזדיין מפה"

"ג'וני.."

"בלי ג'וני. אתה בא לפה אחרי שנים, נשבע לך חשבתי שאתה מת. אתה דופק לי בדלת, מצפה שארים אתך כוסית לחייכם... אתה דפוק? אתה מכיר אותי בכלל?!"

"אני מצטער"

"הוו.. דחוף את זה. עכשיו תעוף מפה"

ג'ימי נעליים וויתר ונכנע.

הוא אף פעם לא נכנע, אבל ג'וני היה הקריפטונייט שלו.

הם עישנו יחד סיגריה ראשונה, שתו יחד בפעם הראשונה. אפילו זיינו לראשונה את אותה אחת, אבל זה מעיד יותר עליה מאשר עליהם.

ג'ימי נדקר ורב מכות בשביל להגן על ג'וני, שלא היה "כזה".

ג'ימי כיסה על ג'וני כשהוא פישל, סידר לו את החברה שלו, עזר לו תמיד.

הוא היה יותר מהחבר הכי טוב שלו. הוא היה כמו אחיו החלש.

לפגוע בו זה משהו שהוא אף פעם לא היה מוכן לעשות.

והוא עשה את זה.

הוא גמר אותו פעמיים.

פעם ראשונה כשהתרסק, בפעם השנייה הלילה.

הוא גלגל עצמו החוצה. השאיר את הדלת פתוחה.

כשהמתין למעלית הוא קלט את ג'וני מסתכל עליו.

ג'וני טרק את הדלת והתיישב על הרצפה, נשען עליה.

הכלב התקרב אליו והתיישב לידו.

שם עליו ראש וחזר לישון.

ג'וני בכה.

"ג'ימי נעליים מת. הבן זונה הארור הזה מת בשבילי" הוא אמר לכלב הישן.

הוא לא שמע מג'ימי יותר. אולי הפעם הוא באמת מת.

ג'וני קצת התחרט על איך שגירש אותו. הרי אהבות מתות בסוף, חברויות אמיתיות לא.

אבל מאוחר מדי להתחרט.

כשחשב עליו, דמיין את ג'ימי נעליים עם קוקטייל עם מטריה על איזה חוף לבן, לא סובל ולא חושב על כלום.

כוס מלאה, ג'ימי נעליים.

רק ג'וני מייסר את עצמו על מישהו שלא חושב עליו.