מילה ותמונה

3 הדברים שאני הכי שונא להרגיש הם, ללא ספק,

בושה, פחד וגעגוע.

אני שונא את תחושת הבושה,

אז אני לא מתחיל עם מישהי ברחוב או בחדר כושר.

אני לא שר בציבור,

אני לא עושה דברים שיכולים להפיל אותי על התחת.

אני שונא את תחושת הפחד,

אז אני לא מטפס על הרים,

קופץ מגבהים,

ולא עושה דברים שידירו שינה מעיניי לילה לפני ויזרימו את האדרנלין לילה אחרי.

אבל הגעגוע...

עם החרא הזה אני לא יודע איך להתמודד.

אני לא מתגעגע הרבה.

רק לשתיים, בשלב הזה של חיי.

להזדמנות שנייה שלא תבוא,

ולמישהי שרק ביום חמישי אגלה אם היא גם מתגעגעת אליי.

זה מציק בבטן.

ומפריע לישון.

ובבוקר התעוררתי לפני השמש,

ואני מנסה להחזיק את העיניים פקוחות.

וזה קשה,

כי המקום שאני נמצא בו עכשיו לא ממש עוזר.

טלפון פה ומייל שם ומישהו שבא למשרד,

ורבאק, שניה של שקט!

אפילו המיקרוגל עשה לי חור בראש.

יש לי כרגע יותר גרגירי קפה בגוף מכדוריות דם אדומות.

ומה רציתי בחיי?

ארוחת ערב.

מישהי שתתגעגע.

חיוך שבא מהבטן ולא מהראש.

הדברים הפשוטים.

ג'וני של אתמול בלבל אותי לגמרי.

לא הצלחתי להבין מי זה מי ואיפה אני בכל הסיפור הזה.

כשנכנסתי למיטה, אחרי שפתרתי את המילה האחרונה בתשבץ וגיליתי שהוא מלא בטעויות ואי אפשר כנראה למחוק את העט שלי,

נפל לי האסימון.

אני ג'ימי שדופק הכל,

אני ג'וני שנדפק.

אני ג'ימי שמנסה לעוף ומתרסק.

אני ג'וני שמרחם עליו.

אני שונא את שני הטמבלים האלה,

אבל הם הטמבלים שהם עצמי.

אנחנו, שלושתנו, נמצא את הדרך לנצח.

נגמור לבד, נגמור עם הפנים על הרצפה,

אבל לפני זה יהיה עולם שלם שייפול לרגלינו.

ורק עם תחושת הגעגוע אגיע לחדר כושר,

ואוציא עצבים ו-unforgiven  של מטאליקה יעזור לי לעלות משקל ולפרק עצב שתקוע בגרון.

אגיע הביתה וסיבוב עם הכלב וחזרה למציאות העגומה של געגוע

למי שרואה בי את הקצה השני של המקל

ולמי שאגלה רק ביום חמישי אם התגעגעה אליי גם.