התערבתי על הדולר האחרון שלי והפסדתי אותו.
עכשיו הכיס ריק והבטן ריקה.
הפיתוי היה גדול מדי.
אם הייתי מנצח היו לי שני דולרים.
אפשר לקנות בזה לחמניה או שתיים.
אבל התערבתי על הדולר האחרון שלי והפסדתי אותו.
עכשיו אני יושב על הספסל ומסתכל על האנשים שעוברים.
מתחיל להיות לי קריר ואני מחבק את רגליי ומניח את הראש על ברכיי.
"חם לי, חם לי, חם לי".
עובר אוטו שעושה רוח,
וכלב שנובח,
ואני רועד ורעב ומת מפחד.
והשעות עוברות והאנשים כבר לא עוברים.
רק מכונית אחת כל כמה זמן.
ואני לא רוצה להירדם.
לא ימצאו אותי ישן ברחוב.
מחר אני הולך להשיג את הדולר הזה בחזרה.
בינתיים, רק להילחם בקור וברעב ובפחד ובבלבול ובבושה של האנשים הבודדים שעוד עוברים כאן.
ואני מזמזם לי את אלקי ברוקס ששרה על השמש שאחרי הגשם.
שיר שתמיד עושה לבכות ותמיד עושה לשמוח ותמיד עושה להתגעגע.
"אני רוצה לראות את השמש שאחרי הגשם, אני רוצה לראות את הציפור הכחולה עפה מעבר לקשת שוב"
ואני קצת שוכח את המילים וממציא משלי.
הכדור הצהוב עולה במזרח.
עברתי את הלילה.
עכשיו אני הולך להשיג את הדולר שלי בחזרה.
אני נכנס לחדר זבל ושוטף פנים ואת הפה.
נעמד מול מראה בלובי של בניין ומסדר את החולצה ואת השיער, ככה, עד כמה שאפשר.
יוצא חזרה לרחוב.
עדיין קר. צינה של בוקר היא הכי קשה.
"אני מתערב איתך על הדולר של אתמול שהיא צריכה מישהו לדבר איתו והיא תבחר בי".
"אתה חולם, ילד. לך מפה, כי אני יודע שאין לך איך לשלם לי"
"אתה מפחד?"
"מה זה?! מה אמרת? ילד..."
"אמרתי שאתה מפחד"
"תרגע או שאני חותך אותך"
"דולר על דולר. היא תבחר בי"
"דולר על דולר. עכשיו תעוף מפה"
הלכתי.
לא היה לי מה לעשות אז הלכתי לים. ישבתי שם.
מועקה ומוזיקה שקטה וקור וכל החרא הקיטשי הזה.
והיא באה ומספרת שהיא לא יודעת איך לעכל.
אני שומר את הסוד שלי בשקט ולא מגלה איך אני יודע שכל מה שצריך זה לשתוק ולחבק.
היא הולכת ואני חוזר אליו.
הוא נותן לי את הדולר שלי בחזרה.
קניתי לחמניה וחזרתי לפינה השקטה שלי.
מין נצחון עצוב כזה שמשאיר מועקה,
כי היא צריכה חיבוק בעצמה וכל מה שיש לי לתת לה זה ביס מהלחמניה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
