מילה ותמונה

יש לי שתי ידיים.

מחזיקות,

כותבות,

חותכות,

פותחות,

מזיזות דברים.

אותן שתי ידיים

שמחר יחזיקו את הראש כשהאנטיוכוסים יביאו גול,

ירימו ידיים גבוה כשהמלך בניון הראשון ישווה וינצח,

ימחאו כפיים חזק יותר כשדדי וקלמי ואיתי שלנו יעשו את הדברים הנכונים,

ירעדו בדקות האחרונות,

ויעלו למעלה באושר או יחזיקו את הפנים באכזבה.

אותן שתי ידיים

חזקות

ודי שריריות

ויציבות

שמרימות

הרבה יותר משהרימו אי פעם.

אותן שתי ידיים

שכתבו מיליארד מילים,

מיליון משפטים,

אלף קטעים,

מאה שווים,

עשרה מושלמים,

אחד עלייך.

אותן שתי ידיים

שבלילה הזה מכל הלילות, לו היית בו,

היו מלטפות את פנייך,

ומעבירות אצבע על חיוכך,

וליטוף עדין על עינייך,

ועל צווארך,

ותומכות לו היית לוחש על אוזנך,

ופורמות כפתורייך.

אחד

אחד

אחד

באיטיות מרגיזה

ומושכות כנפי בגדייך לאחור,

וחושפות גופך לפניי.

ואותן שתי ידיים

היו נושאות אותך מסלוני אל חדרי,

מספתי אל מיטתי,

וחוקרות גופך ומקדמות לשוני.

אותן שתי ידיים

שהיו מכסות אותך אחרי שהיית נרדמת,

ומלטפות אותך עד שאני הייתי נרדם.

אותן שתי ידיים

שתמכו בראשי היום בצהריים כששכבתי במיטה עם העיניים לתקרה

וחשבתי על כל מה שאני רוצה שיקרה,

וחוץ משעתיים קסומות, ארורות או משמימות במוצאי שבת,

את תמיד היית שם.

ואותן שתי ידיים

פרוסות לקראתך

מחכות לבואך

ו...

אין לי סוף טוב...

שיישאר ככה.