בעיתות הבדידות התמכרתי לעט.
כיליתי מחסניות דיו ויערות עד הפכו ליערות-עד-מתי-שאמצא-משהו-אחר-לכלות-בו-זעמי.
כתבתי מילים שלא חשבתי שאני יכול לכתוב.
כתבתי מילים שלא רציתי לכתוב.
כתבתי מילים שהייתי בוחר שלא להעלות בדעתי.
כתבתי מילים שהתחרטתי עליהן.
כתבתי מילים שהפכו לי לעמוד אש.
כתבתי מילים שדחפו אותי אל הקצה.
כתבתי מילים שהורידו אותי לקרקע.
כתבתי מילים שנתנו לי נוק אאוט והשכיבו אותי על האדמה.
כתבתי מילים שפגעו באנשים.
כתבתי מילים שפגעו בי.
כתבתי מילים שהיו קצת יותר מדי.
אחרי שנגמרו המילים קמתי משולחן הכתיבה העתיק,
הסתובבתי בדירה הריקה והשקטה.
התיישבתי באחת הפינות.
לא עשיתי כלום.
רק ישבתי.
בהיתי בתקרה.
חיברתי את הנקודות והקווים שעל הקירות.
דמיינתי פרצופים וצורות, כמו שמדמיינים בעננים.
הייתי מכין לי משהו לאכול.
תמיד סנדוויץ'.
תמיד עם נס קפה בצד.
תה, אם נקניק היה מעורב בעניין.
יושב מול הטלוויזיה.
אוכל, לפעמים קצת בכוח.
שוטף את הצלחת, המזלג, הכוס.
מסלק פירורי לחם.
שוטף ידיים כמו מטורף.
אני לא יכול לסבול ריח של מזון על הידיים שלי.
החל מלחם דרך שוקולד ועד לחומוס, פלפל, נקניק וכל סוג מזון אחר שתעלו במוחכם.
זאת הסטיה שלי.
חייב לשטוף ידיים עם הרבה הרבה סבון אחרי האוכל.
אח"כ הייתי הולך לכסא של המחשב.
סיבוב של 90 מעלות ואני מול הטלוויזיה.
פעם מול המסך, פעם מול המסך.
תלוי איפה יש יותר עניין.
הייתי בודק מיילים.
בד"כ לא הגיעו הרבה כאלה.
הייתי בודק תגובות בבלוג.
גם כאלה לא הגיעו יותר מדי.
הייתי קורא בלוגים אחרים.
אבל זה מאבד את הקסם שלו אחרי ששלושה מתוך שלושה הם בלתי קריאים בעליל.
לקראת לילה הייתי מוותר.
קם מהכסא.
עובר למיטה, שני צעדים מערבה מהכסא של המחשב.
שני צעדים רחוק יותר מהמזרח הסופי שאני רוצה להגיע אליו.
מזפזפ.
בד"כ נתקע על ערוץ ההיסטוריה או BBC.
נטול עניין, נטול יכולת לקלוט ולעבד.
עד שנרדם.
בלילה הייתי מתעורר לפחות פעמיים.
בפעם הראשונה כדי להדליק את הטלוויזיה שכיביתי מקודם.
החושך הזה היה חונק אותי.
בפעם השנייה כדי להגביר מעט את הווליום.
אם החושך היה חונק,
השקט היה חותך עמוק.
בבוקר שלמחרת,
עם קרני שמש וצלצול של בית ספר הייתי מתעורר ליום חדש שדי דומה לזה שלפניו.
אחרי צחצוח שיניים ושטיפת פנים וכוס קפה וישיבה שקטה על ספה מול קיר לבן,
הייתי מבין שלא הרבה השתנה מאז אתמול.
רק התאריך.
Day in, day out.
הייתי מוותר לעצמי על כל הדברים שהייתי צריך לעשות.
רזיתי בתקופות שלא הכנסתי כלום לפה.
השמנתי בתקופות שהלחם היה חברי הטוב ביותר.
גידלתי זקן,
אח"כ התגלחתי עד העצם,
לא התקלחתי ימים,
אח"כ התקלחתי אמבטיה אחת ארוכה במשך שעות, שעות.
לא יצאתי מהבית או הצצתי מהחלון.
בעיתות הבדידות התמכרתי לעט.
ולסבל.
ולבדידות.
נורא קל להתמכר לבדידות.
זין על הכל, אהבתי את זה.
שנאתי את העולם, שנאתי אותי, שנאתי את האנשים שבעולם שלי,
אבל הייתה לי סיבה.
כולם דפקו אותי, ורק אני צודק.
אתם אשמים, אני בסדר.
אני הקורבן.
אבל ידעתי כל הזמן שזה לא ככה.
ידעתי שגורלי בידיי.
אני יודע שגורלי עדיין בידיי.
אז למה אני ממשיך להפקיד את האושר והתקוות שלי באנשים שאין להם שום עניין בכך?
מכל המילים שכתבתי,
באמת לא למדתי שום דבר על עצמי?
ותודה על סיום נפלא לסופ"ש מרהיב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
