מילה ותמונה

אחרי שגמרה הדליקה סיגריה.

הוא לקח עוד לגימה מהבירה.

היא ניגבה את עצמה ממנו,

והרגישה די חרא.

אומנות ההרס העצמי שלה מעולם לא הייתה איכותית יותר.

זיון לשם זיון עם זר אקראי,

בבית בעלה שומר על הילד,

והיא מלאת חרטות ואשמה, בשביל אורגזמה.

היא נכנסה להתקלח והוא נכנס אחריה.

שרירי, קוביות בבטן, שזוף, קעקוע על הכתף,

זיפים בני יומיים, עיניים בהירות, שיער כהה.

ואיך שהוא נוגע בה.

היא רצתה לבכות, אבל המראה שלו גרם לה לבכות מאושר.

או חרמנות.

היא נפלה על ברכיה, לוקחת אותו לסיבוב נוסף.

כל גניחה שלו מזכירה לה את בעלה ששומר על הילד..

אבל היא ממשיכה.

היא באמבטיה אז כבר לא אכפת לה להתלכלך.

הוא גומר עליה שוב.

קצת על פניה, קצת בשערה, קצת על החזה.

והיא מחייכת.

ובוכה מבפנים.

הם מתקלחים.

היא מתלבשת.

נשיקה ארוכה ומחרמנת בדלת.

היא יוצאת לבעלה ששומר על הילד.

כל הדרך היא בוכה.

הפעם כלפי חוץ, על אמת.

היא אוהבת את בעלה ואוהבת את הילד.

אבל... אבל... אבל...

היא נכנסת ללובי הבניין.

מסדרת את הבגדים והשיער.

עולה במדרגות.

מסובבת את המפתח.

הבית חשוך.

דממה.

על השידה, ליד הקערה של המפתחות.

בעלה שומר על הילד.

מחבק אותו. שניהם מחייכים.

7 שנים עברו מאז התאונה שלקחה לה את שניהם.

היא מחייכת, יוצאת, מזדיינת, נהנית.

אבל לא מפסיקה לחזור לבית,

שם, על השידה, ליד הקערה של המפתחות,

בעלה עדיין שומר על הילד.