מילה ותמונה

"נעים מאוד, נורמה ג'ין"

לכולם היית מרלין מונרו, אני הכרתי אותך בתור נורמה ג'ין.

והסתכלתי עלייך ולא ידעתי שאת היא.

וההבדל הזה היה די משמעותי, בין זה שאחרים הכירו אותך כך ואני לא.

כשנכנסתי איתך למסעדה הכי מפורסמת בעיר הסתכלו עלייך.

הסתכלו עליי.

לא הבינו מה מרלין מונרו עושה איתי.

אבל אני הייתי בכלל עם נורמה ג'ין.

אחר צהריים די סתמי גילה לי את האמת.

על הקו עלתה האחות "מרלין?" היא אמרה.

ואת ניתקת.

ואני לא הבנתי, אבל לא ייחסתי חשיבות. חשבתי אולי טעות.

שכחתי מזה.

בערב התקשרת שוב.

בכית וניסיתי להרגיע אותך.

חשבתי מישהו מת.

אחרי שנרגעת הוצאת את כל האמת שהסתרת ממני במשך שלושה חודשים החוצה.

סיפרת לי שאת מרלין ונורמה היה רק שם שקרוב לעברך.

סיפרת לי שיש לך רומן עם קנדי.

שהוא לא היחיד.

אחרי שהרגעתי אותך שהכל בסדר ושיקרתי לך שזה בעצם לא כ"כ נורא,

ונרגעת ושיקרת לי שלא תשקרי לי יותר אף פעם, היה לי זמן להיות אגואיסט ולהאשים אותך שהרגת את הבחורה שאהבתי.

עד שהכרתי אותה,

עכשיו אני צריך לזרוק הכל ולהכיר אותך, זונה מנוולת שכמותך?

מי רוצה להכיר אותך בכלל?

מי את?

תחזירי לי את נורמה!

אבל זה היה מיותר ואבוד וסר טעם. נורמה לא הייתה קיימת אף פעם.

לפחות לא הנורמה שלי,

כי שבוע אח"כ מתה ילדה בשם נורמה ג'ין.

תאונת דרכים.

זה היה עצוב וסמלי, ובעקר אמיתי.

נורמה ג'ין מתה, ולא רק שלי.

אבל גם בתור מרלין מונרו למדתי לאהוב אותך.

ואחרי שעבר העלבון, ההלם והכעס, גם התאהבתי בך מחדש.

איך יכולתי שלא?

יפה, חכמה, מצחיקה, רגישה, ובעיקר אוהבת אותי כמו אף אחת לפני כן.

היה טוב, היה רע, היה מאושר, היה מדכא את התחת.

שרת לי "יומולדת שמח" ביומולדת הכי מחורבן ומחורב שהיה לי אי פעם.

הוא היה מחורבן כי לנשיא היו תוכניות אחרות לגבייך ואני הייתי רק שחקן אורח בהצגה המטופשת הזאת.

בערב יצאתי עם חברה טובה ורק דיברתי עלייך.

היא התעצבנה ואמרה לי שאין לי צ'אנס לנצח כאן.

אבל הייתי מאוהב, ו"אור האהבה מעוור אותך עוד לפני שתספיק לעצום את העיניים". רבתי עם החברה הכי טובה שלי בגללך.

בזמן שהנשיא זיין אותך והתעלם ממך והתעלל בך והתחנף אלייך ותמיד זכה בך מחדש.

אני הייתי רק טוב אלייך.

והתגלגלנו והלכנו ודעכנו ומתנו.

אח"כ במשך שנים לא הייתי מסוגל לנסוע בערבים בתל אביב,

כי האורות של עזריאלי וסיטי טאוואר ואיילון דרום באיזור הזה בערך, הזכירו לי אותך ומילאו אותי בעצב נוראי וגעגוע למשהו שכבר לא יהיה עוד.

במשך חודשים הלכתי עם הטלפון הישן, למרות שהחלפתי מספר ואף אחד כבר לא השתמש בו, רק כי לך היה את המספר הזה.

עכשיו יש שם הודעה שאני מסרב בתוקף לשמוע.

כי אולי זה כלום ואף אחד ושום דבר.

אבל אולי זאת את.

היום גיליתי שעברו כבר כמעט 7 שנים מאז שסיפרת לי שאת אוהבת אותי,

ו-5 וחצי שנים מאז שאת כבר לא כאן.

השעמום היום קצת גבר והסתכלתי בתיקייה השמורה במייל, זאת שאני לא פותח כמעט אף פעם.

'תזכור תמיד: בכל פעם שאתה חושב עליי, אני חושבת עליך'.

לעזאזל.

את חושבת עליי די הרבה לאחרונה, אה?

אני לא רוצה לראות את השמלה שלך מתנופפת ברוח,

אני מעדיף ללטף את הירך תחת החצאית של מ' השיכור.

ממך אני מפחד.

אותה נראה לי שאני אוהב. או אוהב, בעתיד, כשדברים יפסיקו להיות כאלה לא ברורים.

אבל דגדג לי בקצות האצבעות.

את לא מתארת לעצמך כמה זה דגדג לי.

אז הלכתי להביא ארגזים של דפים מהמחסן ומילאתי הזמנות עבודה ועשיתי סדר בקבצים ועשיתי קפה,

והכל, הכל, הכל בשם ההימנעות שלי ממך.  

'אני דורשת יחס, ומיד!

אחרת אני פשוט אשים עליי ג'ינס, ארד למטה, אכנס לאוטו, אסע לבת-ים, אכנס לרחוב ליבורנו, אעלה אליך הביתה... אכנס אליך לחדר בלי לדפוק על הדלת... אזרוק אותך על המיטה אוריד לך את החולצה, את המכנסיים... ואז אגיד לך שלום, אשאל מה שלומך, אזכר בסיבה שבגללה באתי ואכעס מאוד שלא התייחסת אליי לאחר מכתב כ-ל  -  כ-ך מפרגן ואוהב.

אתה לא רוצה שזה יקרה, נכון ? (תיזהר להסכים איתי!), אז קדימה, לעבודה!

אוהבת אותך,

אני.'

לא עניתי לך כבר חצי עשור.

אני כבר לא גר באותו בית, ומעניין אם יום אחד את תדעי את זה.

אני גבר סנטימנטלי.

אני זוכר הכל ואת כולם.

רק את הפנים שלך אני קצת מתקשה לזכור. יש לי תמונות, אבל זה לא אותו דבר.

בתמונות לא רואים את הצלקת הקטנה מתחת לעין.

ולתמונות גם אין את הריח שלך או את טעם המסטיק הנצחי שלך כשאת מנשקת אותי.

תמונות גם לא מזיעות באמצע אוגוסט כשאני מנשק אותך בצוואר בכיתה נטולת מזגן בתיכון חדש בת"א.

איזה תלוש זה, אה?

פלוני אלמוני ומרלין מונרו, אי שם בין וגאס לטקסס.

אבל כיאה לך, הכל היה גדול מהחיים.

השמחות בוודאי, אבל גם עצב הפרידה בכל פעם שהיית חוזרת למקומות המוכרים שלך ואני למקומות המוכרים שלי.

זאת הייתה הפעם הראשונה שלמדתי על בשרי שגעגועים יכולים לכאוב ממש פיזית, זה היה נורא.

ברבות הימים, כשדברים הלכו והסתבכו, התמלאתי חרטות ועשיתי בערך כל טעות אפשרית,

אבל ממך, ממרום גילך, חכמתך ומעמדך.. ממך ציפיתי ליותר.

אבל התנהגת כמו כוכבת שנהנית מאור הזרקורים שכוונו אלייך מכל עבר ומהנשיא המפורסם שלצדך,

ואני הייתי רק פועל במה בכל העסק הזה.

כשההצגה, הקוקטייל, הקוק והאורגיות נגמרו, אני הייתי שם כדי לנקות את כל החרא.

ועשיתי את זה באהבה,

כי זה החרא של מרלין מונרו.

זה האף המדמם של מרלין מונרו.

אני אף פעם לא מצליח להבין אם אני עדיין אוהב אותך במידה זו או אחרת או רוצה אותך או שלא.

כלומר, מאוד קל לי לומר שלא, והכי ברור לי בעולם שיש כאלה שהייתי מעדיף כוס קפה איתן מלילה איתך,

אבל הנוכחות שלך כאן חזקה לפעמים.

עבר כ"כ הרבה זמן, וזה לא מניח, זה תמיד חוזר.

אני חייב סגירה.

ואי אפשר.

ההשלכות ברורות לי.

אם אקרע את השתיקה הזאת במילים,

הנשיא שלך יקרע לי את הפנים, ואני די מחובר אליהם כרגע.

זה לא רעיון טוב.

הלוואי והיית כותבת לי.

לא רוצה לראות אותך.

גם לא רוצה לדבר איתך.

רוצה לקבל ממך מייל.

"סליחה וסולחת. נורמה ג'ין"

זה יספיק.