מילה ותמונה

בכל התפקידים שעשיתי,

הייתי שבור הלב.

זה שנזרק, נבגד, נשאר לבד.

לאחרונה התחיל מחזה חדש.

רציתי להיות הגיבור.

זה שמנצח וזוכה בלב הנערה.

הלכתי לאודישן.

הברקתי.

הייתי שנון, חכם, מדויק.

בבוקר למחרת התקשרו.

"שמע, אתה מתאים בול לתפקיד

 של שבור הלב"

הצגה זאת הצגה, וחיי במה,

הייתי חייב לקחת את התפקיד.

אני כבר מכיר את השורות בעל פה.

הגענו לחזרות.

המנצח יפה התואר והכוכבת הנוצצת

ואני האפור.

ויש לו עצמות לחיים שיכולות לחתוך סטייק

ושרירי חזה שיכולים למלא חזייה

וזיפים מסוקסים של דוגמן איטלקי.

ויש לה שיער יפה ועיניים גדולות

ושפתיים דקיקות עם שפיצים בצדדים

וצוואר ענוג, כמו משי, כמו... כמו... כמו משי!

ויש לי ג'ינס פשוט

ונעלי ספורט

וחולצה שמצאתי בארון.

ויש ביניהם כימיה על הבמה

ואני מדקלם את השורות שלי באומנות

ולאף אחד לא אכפת כי "תראו איזה כימיה יש ביניהם!"

והוא מקפיץ אותה הביתה

במאזדה 3/5/2 החדשה והמאגניבה שלו

והם עוברים ליד תחנת האוטובוס שאני מחכה בה.

והוא צופר בהתלהבות ומנפנף

ואפילו לא מציע לי טרמפ

והיא מחייכת בנימוס.

אני מתיישב על הספסל בתחנה

ועוברים מלא קווים שהם לא שלי

ומתחיל להימאס לי לחכות.

אני מתחיל ללכת ברגל

וחושב שוב על החזרה ומה צריך לשפר

ומה מחר אוכל לעשות טוב יותר.

ואני מתקלח ואוכל משהו והולך לישון

לא מתוסכל, כי אני מבין את מקומי בעולם,

אבל כ"כ מתוסכל כי יכולתי לעשות את התפקיד הזה הפעם.

וחלמתי חלומות שלא קשורים לכלום

והתעוררתי שעה לפני הזמן ויכולתי לקרוא עיתון בשקט

ואין חלב אז שתיתי תה.

ומייל מפתיע פתח לי את הבוקר

"ממש רציתי שזה תהיה אתה בתפקיד הראשי.

 מצטערת"

ותמיד כולם מצטערים, אבל לא היו משנים דבר.

וכולם תמיד מתנצלים, אבל זאת המציאות

וכולם מסבירים ותמיד אני מקבל את אותו התפקיד.

והגעתי לחזרה

והם כבר היו שם,

דיברו על אתמול בלילה.

"נווד" פונות אליי עצמות הלחיים,

"חבל שלא באת".

"חבל שלא הזמנת" אני עונה ומסנן בשקט "בן זונה".

מתחילים בחזרה והכל מתקתק

וכשמגיע החלק שבו אני צריך לבכות

כי הגיבור זכה בה ואני שוב האפס, אני בוכה באמת.

והם מוחאים כפיים כי לא ראו משחק כזה איכותי,

ואני מוחה דמעה כי לא רוצה שיראו אותי ככה,

והכוכבת מחכה שתגמר החזרה כי היא רוצה לומר לי משהו לבד.

וזה נגמר ומחזירים את הבגדים ואוספים את הפרופס

והיא ניגשת אליי ואנחנו מתיישבים על ירכתי במה

והיא שואלת אם קיבלתי את המייל שלה ולמה לא הגבתי.

סיפרתי לה שנמאס לי

שאני חושב לפרוש.

לא יכול יותר להיות סייד-קיק.

"עברו חודשיים,

 ועדיין לא קרה כלום.

 אתה מתקרב עוד בכל דקה להגיע לשם"

אני שואל אותה להגיע לאן,

והיא אומרת "כשתגיע תדע"

ואני שואל אותה אם היא רעבה.

בארוחת צהריים היא מספרת לי שמר שרירי חזה

הוא זיין מעולה.

בעיקר בשכל.

ואני מחייך והיא אומרת שזאת פעם ראשונה.

"חכי שתראי אותי מנצח"

"חכי שתראי אותי מנצח".

בלילה היא התקשרה ושאלה אם היא יכולה לבוא.

שאלתי מה עם הכוכב-הגיבור.

"הוא סייד קיק" היא אמרה בחיוך.

ועל הבמה איתו,

ובאירועי היחס"צ היא איתו,

ואז חוזרת לישון איתי.

ובד"כ שהיא חוזרת אני ישן,

והייתי רואה אותה רק בהצגות,

איפה שהיא שוברת את ליבי.

ואחרי שההצגה ירדה,

הוא הלך לדרכו ונעלם מחיינו

ונשארנו יחד כל השנים.

"אז זה החיוך של הנצחון?"

היא שאלה אותי בערב של ההצגה האחרונה.

"זה החיוך של הנצחון"

וחזרנו הביתה

וטיגנו חביתה וחתכנו סלט,

ואכלתי מהצלחת הגדולה.

כי הייתי מבריק,

שנון, חכם ומדויק,

בארוחת צהריים סתמית,

איפה שזה באמת היה משנה.